סתם עוד בלוג סיפורים[:

אויש, אני נוראית אני יודעת. פשוט כל הלחץ הזה,

טוב, אני חושבת שכבר נתתי לכן לחכות מספיק><

פרק 30

"חכה טום" אמר ביל מהר לפני שטום יכנס לחדר האמבטיה. טום נעצר והסתכל עליו בציפייה, מחכה לשמוע מה יש לאחיו להגיד. "לא, לא חשוב.." התחרט ביל.

"מה?" אמר טום. הוא ראה שזה משהו שמציק לביל, הוא רק לא יכל לשים את האצבע מה קרה.

"עזוב, זה לא באמת חשוב.." התחמק ביל

"זה חשוב מספיק בישבילי אם זה משהו שיש לך להגיד" שילב טום את ידיו, עדיין מחכה לשמוע מה ביל כל כך רוצה להגיד אבל מונע מעצמו להוציא את זה.

"סתם...אממ איפה הכובע שלך?"

"עף ברוח...לא היתה הצלה טובה במיוחד ביל. אני רוצה לשמוע הכל בבוקר, אני סחוט מעייפות עכשיו" פלט טום והלך לכיוון חדר האמבטיה.

'איך אני יכל להגיד לך את כל מה שעובר לי עכשיו בראש? "היי טום, תקשיב, אני ממש חושב ששאנון חמודה, אולי גם לי יש סיכוי איתה? אה כן, אבל צריך לשכוח אותה כי עוד כמה ימים אנחנו בטח נעזוב את אנגליה ונחזור רק עוד איזה שנה" לא, זה לא טוב...לא נראה לי שהוא יאהב את זה במיוחד..'

"שיט!!!!!"

ביל קפץ ורץ פנימה לסלון

"מה קרה?!?!?!" הוא צעק

++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++

“Im sure that ill be heard, ive got to much to lose, to fly away and leave all of this behinde…”

זה היה השיר שהתנגן ברדיו\שעון מעורר של שאנון. השורות האלה היו שקטות אבל אז הסולן החל לצרוח את השורות הבאות. שאנון קפצה מזה וישר קמה על הרגליים.

'תמיד שנאתי סקרימו...לא מספיק שזה לא נשמע טוב עכשיו זה גם מעיר אותי בבוקר...' היא רטנה.

היא ירדה למטה באיטיות, אפילו לא עוצרת במקלחת. השעה היתה 7 וחצי בבוקר. בחוץ היה סגרירי אבל הרבה פחות סוער ממה שהיה בלילה. היא עדיין לא הצליחה לעכל את אמש.

'אני חייבת לספר על זה להיידן'. היא חייגה את המספר שאותו כבר ידעה בעל פה.

"הלו?" נשמע קול הבוקר הצרוד של היידן

"היידן, זאת שאנון, היום 9 קאמדן. חדשות גדולות ואז קצת קניות" היא קבעה

"אני שם" הוא אמר והיא ניתקה. היא היתה נרגשת כל כך. זה הדבר הכי משמח בכל השבועיים האלה שקרה לה.

היא עדיין המשיכה לסנן את סטפאן שהתחיל לפתח מין אובססיה. זה שיגע אותה. היא לא סבלה בנים דביקים כמו סטפאן. [דביק, זה פוצי מוצי מוגזם כזה]

הוא לא היה תמיד ככה, רק בזמן האחרון כשסירבה בפעם המי יודע כמה לזה שהם יחזרו. לא עצם העובדה שהוא בגד בה פעמיים דחתה אותה אלא ההתנהגות שלו. בלי לשים לב היא החלה לסלוד ממנו. מצד אחד הוא היה נמרח על בנות, מצד שני הוא היה מתחנן אליה שהם יחזרו. היא היתה אומרת לו, פעם אחר פעם שהוא צריך להחליט מה הוא רוצה, למרות שהיא ידעה בבירור כבר מה היא רוצה, ושלא משנה מה הוא יחליט, לא יקרה.

היא החלה להכין לעצמה ארוחת בוקר. היא ראתה פתק על המקרר

'יפה שלי, אבא ואני הלכנו לעבודה מוקדם. אמרו שמאוחר יותר יהיה מאוד סוער. את לא חייבת ללכת היום לבי"ס. אני מכירה אותך במזג אוויר כזה המצברוח שלך בתחתונים ואת במילא לא תוכלי ללמוד כלום. אני אחזור מאוד מאוחר היום. קבעתי עם ג'ניפר ולולה ללכת למועדון [אל תדאגי אבא יודע מזה]. אבא יחזור בסביבות 11 בלילה. כמו תמיד יש לך את הבית לעצמך יפתי. בכל מקרה, אם את לא הולכת היום יש פה איזו רשימת קניות שהייתי רוצה שתקחי לתשומת ליבך:

חלב

עוד ביצים

לחם קל

חטיפי גרנולה כאלה כמו שאבא ואת אוהבים

מגבונים

עיפרון שחור [אם את רוצה את תוכלי להשתמש בו גם, חבל לקנות שניים]

שמפו

וקרם לחות לשיער.

יש כסף על השיש פלוס דמי הכיס שלך. הייתי מאוד רוצה שתמצאי עבודה. אה כן, ואם תהית, יש שאריות שך עוף וספגטי במקרר.

אוהבת המון המון המון אמא.

שאנון קראה את הפתק וגיכחה 'אויש אמא, מצחיק כמה שאת דומה לי ומכירה אותי...גם אני לא הייתי נותנת לי ללכת לבי"ס במזווג אוויר כזה, יש יותר מדי רוח, ואולי גם גשם, גם הריסים קצת כואבים פתאום אני מרגישה זיעת יתר מהקפה. טוב נו..נלך לקאמדן היום.. מזג אוויר כזה מתאים רק לקאמדן'

היא הכינה לעצמה דגנים והתארגנה לצאת.

היא לבשה סקיני ג'ינס בהיר וטוניקה אדומה. מעל זה היא שמה מעיל [קר לא?]. את שיערה היא השאירה פזור ושמה כובע גרב בצורה כזאת שיראו את הפוני שנטע מעט הצידה [לא פוני אימו, פוני קצר חמוד כזה שמגיע לגבה^^]

היא שמה מעט איפור ובושם לקחה תיק ויצאה.

'אולי אני בכל זאת אעשה קניות?' חשבה 'נאא..'

בדרך החוצה היא ראתה את רנואד מעשן לו סיגריה על הערסל שבחצר שלו, לבוש גופיה. כמו תמיד. היא הסתכלה עליו כמה שניות 'חח שיהיה לי בריא..'

"אני יודע על מה את חושבת!" הוא צעק לה והיא צחקקה. היא חייכה אליו.היא הלכה צעד, אבל משהו בשיח שלצד ביתה תפס את תשומת ליבה.

'הכובע הזה, אני אזהה אותו תמיד...הכובע ש..של טום..הוא היה פה!' החיוך לא נמחק מהפנים שלה 'הוא כן חיפש אותי! אויש, לא הייתי בבית, אני לא מאמינה!' הלב שלה פעם מהר כל כך. היא לקחה את הכובע ושמה אותו בתיק שלה.

המצברוח שלה היה בעננים. היא הגיע לתחנת הרכבת התחתית, מחוייכת.

"או, ככה אני אוהבת אותך שאנון.." אמר פיטר. פיטר עמד בדלפק והיה אחראי על הכרטיסים "מחייכת..מזמן לא ראיתי אותך מחייכת ככה" אמר בסבר פנים נעים

"חחח נכון?" היא קיפצצה וצחקה. "אז מה..יום חלש פיטר?"

"קצת.. " הוא אמר ורשם משהו במחשב בזמן שהיא שילמה "קאמדן אם אני לא טועה?"

"ניחשת נכון" היא חייכה. הוא נתן לה את הכרטיס והיא ירדה למטה. המקום לא היה מלא כל כך למזלה. 'יש, לא צריך להידחס'.

היא ראתה בנות עם תלבושת אחידה של בתי ספר פרטיים אחרים. היתה שם אחת מבית ספר יריב. בימי הספורט של בתי הספר הפרטיים הם תמיד היו מתחרים במשחקים כמו כדורעף, כדורגל, קריקט ומחניים.

היא פעם חיבבה מבית הספר ההוא מישהו, היא סיפרה על זה רק לקרלה בגלל שאם כל החבורה היתה יודעת הם היו עושים מזה סיפור. היא תמיד היתה צוחקת מזה. 'חח תמיד היו מגזימים...אויש בנים..'

אחרי עשרים דקות או יותר [לה זה נראה פחות] היא ירדה בקאמדן. היא הלכה בעיר, נושמת את האוויר הזה שהיא כל כך אהבה 'כשאגדל, אני כל כך קונה פה דירה' היא חשבה בחיוך. היא לא הפסיקה לחשוב על הכובע, ועל טום. 'הוא באמת חיפש אותי! הוא לא כועס!' החיוך עדיין היה מרוח על פניה. היא הגיע לבית הקפה הקבוע וראתה דרך החלון הגדול את היידן כבר יושב שם. 'המניאק תמיד מגיע ראשון' היא גיחכה

הוא ראה אותה מתקרבת ונופף לה. כשהיא נכנסה לבית הקפה ואמרה שלום למלצרית שכבר הכירה את שאנון טוב מספיק מרוב כל הפעמים שהחבורה היתה שם.

"מה שאנון? את פה בלי החבר?" שאלה קסי המלצרית

"חבר? לפי מיטב זכרוני אין חבר.." חייכה שאנון

"לא!"

"כן.."

"אה..אני מצטערת...מעצבנת! את צריכה לעדכן אותי כדי שאני לא אקלע למצבים מביכים כמו זה!" היא צחקה

"חח זה בסדר...אני לא מצטערת על זה" חייכה שאנון בחביבות

"חבל, על שניכם..הייתם זוג כל כך חמוד"

"לא נורא קס..קורה אנחנו רק בני אדם זוכרת?" היא חייכה והלכה לשבת מול היידן בשולחן הקבוע.

"דברי" ירה היידן כשהתיישבה

"וואו, סלואו דאון קאובוי, כרגע התיישבתי" היא אמרה מציצה בתפריט הגדול שהיה תלוי על הקיר מאחוריה.

"נו, אני במתח! מה כל כך חשוב? התקדמות עם טום?" הוא אמר בהיפראקטיביות

"חח הלוואי.." היא הסמיקה וגיששה בתיק שלה

"לפחות עכשיו את מודה בזה" הוא אמר בחיוך "אני שמח בישבילך" הוא אמר ושם את ידו על שלה

"אם לא הייתי יושבת מולך הייתי מחבקת אותך עכשיו היידן" היא אמרה בהתרגשות.

"מה לכם חמודים?" אמרה קסי במתיקות "אתם כל כך מתאימים!" היא התלהבה.

"מה? אהה לא..אנחנו כמו אחים" אמרה שאנון, מובכת לחלוטין "זה שאין לי חבר לא אומר שעכשיו אני הולכת על הבן הראשון שאני רואה, אל תיעלב היידן"

"לא נעלב" הוא הוסיף כבדרך אגב.

"אה..אבל חשבתי..לא משנה" היא גירדה את ראשה. "מה תרצו?" היא לקחה עט ופנקס והחלה לרשום את מה שהם ביקשו.

"נו, את מחרפנת אותי מה קרה?! נשמע שממש התרגשת כשדיברתי איתך בטלפון" אמר היידן

"אוקי,תכין את עצמך" אמרה שאנון. רק מלדבר על זה היו לה פרפרים בבטן "התקבלתי!" היא הכריזה "אתה קולט שעוד חודש אני בגרמניה?! גרמניה!" היא אמרה בהתרגשות

"שאנון, זה מדהים! אני כל כך שמח!" הוא אמר אבל אז קלט "רגע, אז את עוזבת?"

 ספויילרים:  [וואו, באמת שמתי..] 

'זה לא ככה שאנון' הוא גירד את ראשו במבוכה.

'אתם כולכם, יכולים פשוט ללכת להזדיין'

'נפלא...' הוא חשב מעט בכעס 'נמאס לי שהיא חופרת על הבעיות שלה..היא יודעת שאני לא סובל את זה..'

"ובכן קרלה, מה יש לך להוסיף?"

"שומר! אנחנו חייבים לרוץ אליו הביתה יש לו התקף אסטמה ו..." היא אמרה