סתם עוד בלוג סיפורים[:

אני ממש מצטערת על העיכוב, כל העומס הזה דאמ.

טוב, אז הנה הפרק! קריאה נעימה![:

פרק 15

הוא הגניב מבטח אחורה, הוא עדיין לא ראה אותם טוב כל כך טוב. "טוב, אני הולך לשירותים" אמר טום ובא לקום, "אבל רגע לא הזמנת כלום" אמר ביל, "עזוב תזמין לי מה שאתה מזמין לעצמך" אמר טום והלך לכיוון השירותים. הוא עבר את השולחן שהיה מאחוריהם. 'זאת היא..' חשב, היא היתה מרוכזת בשיחה עם ההורים שלה או האחים שלה., טום לא ידע להגדיר אם הם באמת אחים או הורים כי הם נראו כה צעירים. 'אין מצב שזאת אמא שלה...היא לא נראית כמו מישהי שעברה לידה, אבל היא כל כך דומה לשאנון' לפתע הוא שמע שפה ששמע בעבר אבל לא ידע לזהות איזו שפה זו. 'איזו שפה הם מדברים? מאיפה הם? מי אלה בכלל? אולי מי שמדבר איתה שם זה חבר שלה? לא, יש לה כבר חבר, טבמל...אבל הוא מאוד דומה לה..אולי אח?.' הירהר טום. 'אוקי טום תתעשט כבר!' הוא שטף את פניו. הוא יצא מהשירותים. כשעבר את השולחן של שאנון ומשפחתה הלך לאט, בכוונה כדי שאולי איכשהו היא תבחין בו או תזכור אותו. אבל היא לא שמה לב שהוא היה שם בכלל. היא היתה מרוכזת בשיחה, כך הוא ראה זאת. הוא רק לא ידע שהיא רק מהנהנת ובאותו זמן חושבת עליו. הוא התיישב בשקט בשולחן שלו. "נו איך היה?, הכל יצא בקלות?" אמר גיוארג "אויש תסתום כבר אין לי מצברוח..." אמר טום בשקט. "טום, אתה בסדר? אתה לא נראה טוב..." אמר גוסטב בדאגה. "א..אני בסדר רק טיפה בחילה.." שיקר טום. הוא כל כך רצה ללכת לדבר עם שאנון, אבל לא היה לו נעים, לא רק מההורים, אולי היא לא זכרה אותו? 'היא חייבת לזכור אותי...' חשב. האוכל עדיין לא הגיע, גם שלה לא. הוא התנדנד אחורה שוב עם הידיים מאוחרי עורפו. הוא ניסה להסתכל אחורה, אך לא רצה ליפול. הוא החליט לקום שוב לשירותים. הוא היה חייב שהיא תשים לב אליו, רק שיהיה לו תירוץ אחד קטן להיתקל בה איכשהו. הוא כל כך רצה להשיג את המספר שלה הערב.הוא שכח את העובדה שיש לה חבר. [הוא לא ידע שהם נפרדו] הוא ידע שבגלל השיחה שלהם בבית הקפה היא לא בוטחת בוא כל כך. זה הפריע לו מאוד, ובגלל זה רצה ליצור איתה קשר,להתחבר אליה, להכיר אותה. זאת היתה הפעם הראשונה שהוא התביש לגשת לבת. הוא הלך שוב לשירותים ושטף את הפנים. הוא הסתכל במראה, 'אני באמת די חיוור' חשב. 'וואו חח אני עובר את כל זה בישביל בת, בדרך כלל הן אלה שעוברות דברים כאלה בגללי, חחח כדאי שזה באמת יהיה שווה את זה' צחק צחוק מבואס ויצא. הוא הסתכל לצדדים, הוא לא ראה אותה. הוא לא שם לב לאן הוא הולך עד שהתנגש במשהו. ולפי הצעקות זה היה מישהו או יותר נכון מישהי. "אחח! תראה לאן אתה הולך!" היא אמרה, "א..אני מצטער.." אמר במבוכה. הוא לא ראה מי זאת והיא לא ראתה מי זה. הם שניהם הסתכלו לצדדים. "אני באמת מצטער לא התכוונתי.." הוא הפנה מבט "שאנון?!" הוא הסתכל על פניה. היא היתה יפהפיה. כמו תמיד חשב וחייך. "טום!" היא הסתכלה עליו וחייכה. הם התחבקו. היא היתה מאושרת כל כך. סוף סוף אני פוגשת אותו ואפילו במקרה! איך נקרא לזה? גורל או מזל? הממ לעזאזל עם זה, שניהם' היא חשבה. הם הסתכלו אחד על השניה. "אממ..אז נתראה?" אמרה בחוסר חשק, היא רצתה להישאר איתו עד סוף הערב הזה אבל גם לא רצתה שיראה סימני התלהבות מסוימים כדי שלא יקבל עליה רושם מוטעה. היא לא רצתה לעזוב עכשיו ועוד אחרי כל כך הרבה זמן [ככה זה נראה לה לפחות] שלא ראתה אותו וציפתה שהוא יעשה צעד כלשהו כדי להשיג אותה איכשהו. "לא חכי!" הוא אמר מהר, חיוך עלה פניה "כן?" היא הסתכלה עליו במבט כביכל לא מבין. "אממ..מה שלומך?" הוא הזיע. "איתי הכל מעולה" ציחקקה. "איך עם החבר? הכל טוב?" אמר טיפה בלחץ "חבר? איזה חבר?" היא הסתכלה עליו ובתוכה היא צהלה מרוב שמחה. "אה..הסת' הזה נו.." אמר "אה סטפאן...נפרדנו..הוא בגד בי סיפור ארוך" אמרה עדיין מחייכת. טום היה מאושר עד הגג. "א..אני מצטער.." אמר, למרות שלא התכוון לכך. "חח אני לא...זה בסדר.." אמרה. היא שמעה את אבא שלה קורא לה "שני! בואי לפה!" 'עוד פעם השפה הזאת..מה זה ערבית? לא זה דומה..אבל לא..' הוא תהה "איזה שפה הוא דיבר עכשיו?" אמר טום בפליאה, "עברית.." היא נלחצה "י..יש בעיה?" אמרה טיפה לחוצה . בבקשה שלא יהיה אנטישמי, אלוהים בבקשה שלא יהיה אנטישמי! היא התפללה בליבה. "האא, עברית נכון...הופענו בישראל פעם.." חייך אליה נבוך, חח אני חייבת לזכור שלא כל הגרמנים הם אנטישמים, כמו שאמרתי לג'ולין, מפגרת שכמוני היא חשבה, לפתע היא נזכרה במה שראתה בטלוויזיה "אה נכון ובקשר לזה..." היא התחילה לדבר "טום! מה נהיית לי אנורקסית? בדרך כלל במסעדות אתה מתנהג כמו ילד בוא לאכול!" צעק גיאורג בגרמנית , טום היה נבוך, שוכח ששאנון לא יודעת גרמנית. "טוב נראה לי שהם רוצים שתחזור אליהם.." אמרה שאנון נבוכה. "אממ כן חח.." הוא גירד בראשו. "טוב אני נראה לי גם אחזור לשולחן שלי.." אמרה עוד פעם בחוסר חשק, זה היה קצר.. היא התייפחה. "חכי!" הוא שוב אמר, היא חייכה לעצמה והסתובבה "כן?" חייכה אליו "אממ..חשבתי..אממ..אולי את..רוצה..אממ לצאת מתישהו..שנינו?" שאל נבוך, מתפלל שתיתן לו תשובה חיובית. הללויה!!!!!!!! היא צהלה בתוכה. "בטח.."אמרה מצחקקת "אז..אני יכל את המספר שלך? את יודעת..כדי שאני אוכל איכשהו להשיג אותך ולדבר איתך כדי שנקבע ו.." התחיל למלמל "776...אתה רושם? " היא צחקה "אה אממ..כן " אמר מעט נבוך. הוא הוציא את הפלאפון שלו ורשם את המספר שהיא הכתיבה לו."תתקשר אליי מחר בערב או בצהריים, ואם אני לא עונה אני תמיד אחזור אליך" חייכה וחזרה לשולחן. היא היתה מרוצה. גם הוא חזר לשולחן. הוא היה שמח כל כך סוף סוף..חשב לעצמו "מה אתה כולך מחייך?" אמר ביל "האוכל שלך כבר כמעט נגמר מרוב שחיכינו לך, היינו רעבים אתה יודע.." אמר גיאורג. "זה בסדר שמנים, אני לא כל כך רעב במילא" הכריז בשמחה "חח אני רואה שחזר לך הצבע" אמר גוסטב בחיוך. אחרי שהוא ושאנון החליפו פלאפונים, טום שוב היה היפר אקטיבי ברמות שרק הוא היה יכל להגיע אליהן. הוא דיבר בהתלהבות ולא הפסיק לזוז ולהתגרות בגיאורג כל הזמן, נהנה מכל טיפת עצבים של גיאורג ביל וגוסטב כרגיל התגלגלו מצחוק, עד שהחל קרב הירידות הרגיל שלהם. הם ירדו אחד על השני עד שהגיע תורו של גיאורג, "אז מה שמעתי טום..אתה מאוהב הא?, מי זאת זאתי שנתנה לך את המספר שלה?" אמר גיאורג בחיוך, ביל התסכל על טום בתדהמה ואז צחק צחוק מתגלגל. "אני לא מאוהב בה" אמר כאילו שאלו אותו כרגע את השאלה הכי מטופשת בכל ההיסטוריה של היקום הזה, "אני אף פעם לא מתאהב.." אמר טום בשקט 'האומנם?...'

"מי זה היה?" אמרה אימה של שאנון ועשתה גבות. "ידיד" פסקה בחיוך ושתתה את המיץ שהוגש לה לפני דקות אחדות."פרטי נמקי והביעי דוגמאות" צחקה אימה. "סקס, סמים ונורה ג'ונס" אמרה שאנון משועשעת "בטוחה?" היא המשיכה "כן אמא!" אמרה שאנון שכעט נשמע בקולה זיק של כעס בקולה "טוב טוב..תירגעי" אמרה בטון של ילדה קטנה. "חחח תעזבי אותה אביגייל" אמר אביה של שאנון. האוכל בדיוק הגיע. מעולה חשבה אביגייל אימה של שאנון. שלושתם התחילו לאכול. "אז...מה רציתן לספר לי?" אמר בחיוך תחמני. שאנון השתעלה "מה?! איך ידעת שאנחנו רוצות לספר לך משהו?" התפלאה, "הממ..בואו נחשוב, מסעדה יוקרתית, הרבה אוכל ולכלול את העובדה ששמעתי אתכן מתכננות מתי תספרו לי את ה'דבר'" אמר משועשע אוקי לפי הטון שלו הוא לא יודע עדיין חשבה אביגייל. היא הסתכלה על שאנון, שאנון הסתכלה עליה ומהמבט שאימה נעצה בה היא כבר הבינה מה היא רוצה להגיד. "אהמ. אבא..אז בכל מקרה אמא רוצה לספר לך משהו" אמרה בחיוך מזויף "אממ..אוקי..כן.." אביגייל גימגמה. "נו? כבר סיקרנתן אותי.." אמר בחיוך. אוקי הנה זה בא..חשבו אביגייל ושאנון. "אוקי..אהמ." היא התחילה, "ג'וליאן..אני עומדת לספר לך משהו מאוד רציני עכשיו" אמרה אביגייל לאט. שאנון נעצה בה מבט והחזיקה אצבעות מתחת לשולחן.  בבקשה, בבקשה שלא יגיב מוזר.. "אוקיי..זה לא קל בישבילי אז אני מקווה שתקל עליי.." אמרה מתוחה, "נו אני כבר במטח!" אמר ג'וליאן בהתרגשות. "אהמ..אוקי..אז אני בהריון" אמרה אביגייל ואז עצמה את עינייה. היתה שתיקה של כמה שניות "וואו.." פלט מהפר את השתיקה המביכה שנוצרה, משחרר טיפה את העניבה שלו. "נו אז?" אמרה שאנון בהתרגשות "מה אתה אומר?!"

"אני..." התחיל להגיד אבל פתאום נשמעה צרחה.

ספויילרים:

"רופא! יש פה רופא?!"

"לא מפגרת מה את עושה?!"

"מה אתה אומר?"

"היא באה איתנו"

"אני..."

מי רוצה לעצב לי את הבלוג? מישהו? הצעות? אוקי אוקי אל תתנפלו עליי אחד אחד!

חחח סתם סתם, אבל מי שבכל זאת מתנדבת, שתגיד><

מישהו יודע איך מעיפים את הדבר הזה של ה"לקטע המלא"???

זה מחרפן אותי כל כך Damn

וואו אני במצב רוח טובD:

חחח טוב, קריאה נעימהXDXD

פרק 14

ביל פקח את עיניו בשמחה. מצב רוחו השתפר מן הקצה אל הקצה מאז שאמרו לו בבית החולים שהוא משתחרר יום למחרת. האחות נכנסה לחדר וניתקה אותו מכל המכשירים. את התפרים כבר סיימו אתמול. היתה לו תחבושת מעל הגבה השמאלית. הוא התלבש וצעד בשמחה לקבלה. טום גוסטב וגיאורג חיכו בחוץ כי הם לא רצו להיתקל בסרינה. הוא יצא בשמחה מהדלת של בית החולים והם חיבקו אותו ונסעו בחזרה למלון. באוטו סאקי היה גם "אני מצטער ביל..פעם הבאה אני אהיה יותר אחראי.." אמר נבוך מעט למראה התחבושת שעל מצחו של ביל "לא נורא סאקי..." אמר ביל "חח מעכשיו הוא הבטיח להיות צמוד אלינו כל הזמן" חייב גוסטב מרוצה. הם הגיעו למלון "ריטס" ומחוץ למלון חיכה עדר שלם של מעריצות. ביל וטום שמו משקפי שמש, גוסטב הוריד את הכובע כדי שיסתיר את פניו וגיאורג הסתיר את פניו בעזרת שיערו הארוך. הם ידעו שזה לא יעזור בכלל אבל הם עשו זאת בכל זאת. הם הלכו מאחורי סאקי שפילס את דרכם לעבר הכניסה. המעריצות התנפלו ושלחו ידיים ואחת אפילו לקחה לגוסטב את הכובע. הוא הסתובב לראות מי לקחה לו את הכובע עד שגיאורג משך אותו וצעק לו בין גל ההמון "תעזוב את זה עכשיו!" והם המשיכו ללכת. הם הגיעו בבטחה אל תוך המלון שם הם חזרו לסוויטת ארבעת החדרים שלהם. ביל, כצפוי שקע בשינה עמוקה, גוסטב הלך לבריכה וגיאורג לאכול. רק טום נשאר באפס מעשה. הוא עדיין חשב על שאנון. אבל הוא לא ידע איך להשיג אותה, הוא גם לא ידע אם הוא רוצה, מכיוון שהיתה תפוסה הוא פחד לסכסך בינה לבין חבר שלה, 'למרות שאם הם יפרדו אז יהיה לי סיכוי, אבל מה אם הם ייפרדו בגללי? אני לא אוכל לסלוח לעצמי' חשב בתסכול. הוא שכב על מיטתו, היא לא עזבה את מחשבותיו. 'מה כל כך מיוחד בה? יש המון בנות חמודות ורגישות כמוה, ויש לא מעט..כבר הספקתי לפגוש כמה כאלה בחיים שלי...מה כל כך מיחד אותה מהאחרות שכל כך מושך אותי?' טוב לא יכל למצוא לעצמו תשובות. הוא לא שמע קולות מחוץ לחדרו, היה שקט מוחלט. הוא שקע במחשבות, הוא חשב שיירדם, או ניסה לפחות, אבל זה פשוט לא קרה. אני משתגע..חשב.

...........................................................................................................................................................

הערב הגיע ושאנון חזרה מבית הספר. אביה היה כבר בבית לבוש יפה וכך גם אימה. "יאללה שוש, מקלחת, מהר." אמרה אימה בזמן שסידרה את העגיל שהיה לה באף. "תתחדשי.." אמרה שאנון באדישות ועלתה למקלחת. היא היתה מצוברחת, אבל לא בגלל סטפאן. היא כבר לא שמה לב אליו. החבורה כמעט התפרקה כבר בגלל מה שקרה. היתה לה הזדמנות להציל את זה, אבל היא לא ידעה אם היא רצתה. היה גם עוד משהו שהיה חסר לה. יותר צורך כזה. משיכה לא מובנת. היא רצתה אותו. כל כך רצתה. אבל הוא לא ניסה להשיג אותה. היא ידעה שהוא פלייר

[player]

אבל בכל זאת..והכתבה הזאת שהיתה בטלוויזיה, 'למה הוא לא סיפר לי?, הרי אם הוא רצה להתחיל איתי הוא היה בטח מספר כדי להרשים אותי או משהו..כמו כל בן נורמאלי וילדותי' חשבה וגיחחה מעט. היא שמעה צעקות מלמטה "שאנון! אנחנו רוצים לצאת תזדרזי!" מסכנה אמא..אני חושבת עכשיו על מישהו שאני לא מכירה בכלל בזמן שאמא צריכה לספר לאבא שלי שהיא בהריון..אני יותר מדי מעופפת' היא התארגנה והם יצאו לדרך.

...........................................................................................................................................................

"אולי נצא היום לאכול?" אמר ביל כשהם ישבו בתוך הסוויטה אך מחוץ לחדרים עצמם. גיאורג בדיוק כיוון את הבס שלו. וגוסטב סתם עשה פעלולים עם מקלות התופים שלו. "לי לא אכפת.." אמר גוסטב עם מבט מורם למעלה בזמן שהמקלות מתעופפים באוויר ואז תופס אותם. "בכיף, אין מה לעשות במילא ומי אני שאתנגד לאוכל?" זרק גיאורג עסוק בבס שלו. "איפה טום עכשיו?!" אמר ביל בחוסר סבלנות "פה" אמר טום מרים את ידו ויוצא מחדרו. "או סופסוף הפסקת לחלום בהקיץ" קרץ לו גיאורג "גיאורג תסתום נמאס לי מהשטויות האלה כבר!" גער טום. "טוב טוב תירגע אנחנו יוצאים לאכול עכשיו" אמר גיאורג "הא נחמד..לאן?" אמר טום "אממ לא יודע...לאן בא לכם?" שאל ביל. טום כרגע נזכר ששאנון גרה בגולדרס גרין. אם הוא רק יזכור בדיוק את שם הרחוב או רק יזהה את האיזור או את הבית עצמו אולי הוא יצליח לראות אותה. "בואו נלך לגולדרס גרין!" התפרץ טום "טוב טוב, תירגע רק שלא תשבור פה משהו.." אמר גוסטב. הבנים התארגנו ויצאו.

הם הגיעו למסעדה מפוארת יחסית בגולדרס גרין. המארחת הושיבה אותם. טום נשען אחורה עם הכיסא, ידיו היו מאחורי ראשו וקיסם היה תקוע לו בפה. כל האחרים הסתכלו בתפריט ורק הוא היה מרוכז בדברים אחרים לגמרי. הוא ראה נערה יפה מאוד נכנסת אחרי מי שהיו כנראה ההורים שלה או האחים שלה. הם נראו צעירים מאוד. האישה היתה בלונדינית והיא לבשה שמלת מיני קצרה בצבע שחור, הגבר לבש חליפה. החלק העליון היה לבן והחלק התחתון שחור, והיתה לו עניבת פרפר שחורה. הוא התמקד בנערה שהלכה אחריהם. היא לבשה סקיני ג'ינס כהה מעל גופיה בצבע כרם ומעל סריג בצבע חום טיפה בהיר. שיערה היה פזור ויפה, הוא היה חלק לגמרי, בלי שום פגם. פשוט מושלם, הוא היה יכל לראות את עיניה הירוקות. הוא ראה ששמה איפור קל. המשפחה הזו ישבה שולחן מאחוריהם.'הו..סופסוף משהו מעניין..' חשב טום מוציא חיוך קטנטן. הוא הגניב מבט אחורה,רגע..הילדה הזאת..', הוא עדיין לא ראה אותם טוב כל כך טוב...

ספויילרים:

"הללויה!"

"זאת היא.."

"היא חייבת לזכור אותי"

"בבקשה שהוא לא יהיה אנטישמי!"

"מצטער לא התכוונתי"

הייתי רוצה [מי שרוצה כמובן] להחליף לינקוקים

מי שרוצה שתכתוב תגובה ושתשים אותי אצלה ואני אשים את

הבלוג שלה ברשימות פה

[:

וואו, המזג אוויר המזורגג הזה לא עושה טוב לאסטמה שלי:S
דאמנ.

קריאה נעימה!D:

                                                                   ~*+*~

פרק 13

טום חזר למסדרון. הוא ראה את גיאורג וגוסטב מדברים ביניהם. כשהוא התקרב אליהם לאט לאט הם חייכו לעברו.

 "מה אתם כל כך מרוצים מעצמיכם" אמר באדישות. נראה היה שהסקס עם האחות לא ממש עזר למצברוח שלו. 'בישביל מה זה היה טוב...סתם ביזבוז זמן..ואני עוד חשבתי שזה יגרום לי להרגיש טוב יותר' חשב טום. "אז מה..איך היא היתה?" אמר גיאורג בנימה מתגרה "זה היה סתם.." אמר באדישות ועייפות גמורה. "אתה בטוח שעשיתם משהו?" אמר גוסטב בדאגה "כן, אתה נראה עייף כזה..כאילו זה היה סבל, מה היא עד כדי כך גרועה?" אמר גיאורג. "לא..זה לא זה..." אמר טום "נראה לי שיורד לי החשק" אמר בשקט והשפיל את ראשו. גוסטב וגיאורג הסתכלו עליו כאילו נפל מהירח. "זה בגלל ביל? כי אם כן..." התחיל גיאורג "לא...אני יודע למה!" אמר גוסטב בחיוך, "שלא תעיז!" צעק טום "תראה גיאורג" התחיל גוסטב "לא! אני אזרוק לך את התופים מהחלון!" צעק טום "טומי שלנו.." המשיך גוסטב "גוסטב לא!" "אתה מבין...טומי שלנו..פשוט..." "גוסטב אני נשבע לך שאני אהרוג אותך!" צעק שוב טום. "מ-א-ו-ה-ב" סיים גוסטב מדגיש כל אות במילה הזאת. טום טמן את ראשו בין ידיו. גיאורג חייך לרווחה "אז מה..הסטוציונר הצעיר שלנו מאוהב הא?" והתחיל לצחוק. "תאר לך מה ביל יגיד" אמר גוסבט מצטרף אל גיאורג וצוחק. סרינה [למי שלא זוכר האחות ההיא שאיתה טום שכב] כנראה שמעה את השיחה שלהם ונעלבה ממה שטום אמר, צעקה להם "שקט שיהיה פה! זה בית חולים! תתבישו לכם!" הם הסתכלו על שיערה שהיה קודם לכן יפה ומסודר מבולגן ואסוף ברשלנות. הבנים התאפקו שלא לצחוק. "אז מי ברת המזל?" שאל גיאורג בחיוך, הפעם לוחש. "מה אכפת לך מי זאת" אמר טום בטון כועס גם לוחש. "אני אגיד לך מי זאת" אמר גוסטב שהיה מרוצה מעצמו "זוכר את זאת שהוא סיפר עליה?" אמר גוסטב הוא התחיל להסביר לגיאורג את כל הסיפור וטום האדים במבוכה מרגע לרגע. לפתע הופיע הרופא ושלושתם השתתקו. "נו ד"ר פלאמינג? איך הוא?" שאל טום בהתרגשות. הוא כל כך רצה שאחיו ישתחרר כבר. "חח חכה שנייה רק תנשום מר קאוליץ, אתה אדום בדקת לחץ דם? יש לך חום?" שאל הרופא "לא ד"ר, זאת רק התרגשות של בית חולים" אמר גיאורג והוא וגוסטב התפוצצו מצחוק. "תתעלם מהם" אמר טום בשקט "מה שלומו? מתי הוא משתחרר?" שאל טום "הממ..באתי רק לומר שהכל בסדר, היה לו זעזוע מוח קל והוא פתח את הראש, אנחנו נעשה לו תפרים היום וכבר מחר הוא יוכל לחזור הביתה" אמר הרופא מרוצה. טום נשם לרווחה, הוא הרגיש כאילו אבן ענקית ירדה לו מהלב. או שאולי רק חלק מהאבן. הוא נזכר בשאנון שוב. ברקע נשמעו צחוקם של גיאורג וגוסטב. הוא התעשט "טוב די, אתם יכולים להפסיק..הרופא הלך" אמר ברוגז אבל הם עדיין המשיכו לצחוק בקולי קולות. "נו באמת..זה לא היה כזה מצחיק.." אמר בלחש. לפתע הגיע סרינה. "אני מצטערת אבל אתם תצטרכו לעזוב" אמרה באדישות "מה? למה?" התפרץ טום. היא התעלמה ממנו. "אתם מקשיבים לי? אתם צריכים לעזוב עכשיו" אמרה עדיין אדישה. גוסטב הפסיק לצחוק, אבל גיאורג עדיין צחק. "למה?" אמר מגחך מעט "כי אתם עושים הרבה רעש וכי שעות הביקור עוד לא התחילו" אמרה. הם התחילו ללכת טום הסתכל אחורה. היא הסתכלה עליו במבט זועם ואמרה "בייייייייי" בנימה סרקסטית והלכה.

...........................................................................................................................................................

"את צוחקת עליי?!" אמר היידן. "הלוואי שהייתי צוחקת" אמרה שאנון בזמן שישבו על המיטה בחדרו של היידן. "אני לא מבין אותו..." אמר בנימה רצינית מקמט את מצחו "הוא לא מישהו שהיה עושה דבר כזה..בעיקר לא לך" אמר. "ככה גם אני חשבתי.." אמרה בעצב. "טוב..תראי...עכשיו אתם לא מדברים, נכון?" "נכון..." השיבה כמעט לוחשת. "אז אולי את רק צריכה להמשיך הלאה...כי,תחשבי על זה שנייה, הוא גרם לך להרבה סבל ואז הוא מצפה שתחזרו ככה סתם? ועוד אחרי שהוא הכריז שהוא חבר של לוטי? לא נראה לי כל העסק הזה בכלל מסריח" אמר שוקל את המילים שלו. היידן היה טוב עם בנות, הוא ידע תמיד מה להגיד, ואף פעם לא היה עושה דווקא, בדיוק ההפך מג'ייס. "אולי אתה צודק.." אמרה מהורהרת. היא הרגישה משהו לטום, למרות שפגשה אותו פעם אחת בחיים שלה. היא חשבה עליו כמעט כל הזמן, אפילו בלי לשים לב. למרות שהיא לא היתה מוכנה להודות בכך. כל פעם שפרצופו עלה בראשה היא הרגישה פרפרים בבטנה. סטפאן כאילו נמחק לה מהזיכרון והיא היתה אסירת תודה לכך. "אני לא צריכה אותו כדי להיות מאושרת" אמרה בחיוך "כבר עברת הלאה אני רואה?" אמר כעט גם הוא מחייך. "לא. האמת שלא, אין לי אף אחד" אמרה במבוכה "לא, התכוונתי לזה שאת כל הזמן חולמת בהקיץ" אמר קורץ לה. "חחח אין לי אף אחד בראש. חוץ מזה זה קרה רק אתמול, אני לא מצפה שייפול מישהו מהשמיים" אמרה. "אולי לא מהשמים אבל אולי מגרמניה?" אמר. הוא ידע שהיא חושבת על טום. הוא קרא אותה כמו ספר פתוח בעיקר כי ראה בבית הקפה איך היא הסתכלה עליו והוא עליה. אבל הוא לא אמר כלום כדי לא להביך אותה. "חח הולדן ידיד טוב שלי אבל מבחינתי זה יהיה כמו לנשק אח" אמרה בצחוק. טום עדיין לא יצא מהראש. מאז שטום ליווה אותה הביתה באותו ערב, כל פעם שהיה מצלצל הטלפון או שמישהו היה דופק בדלת היתה מקווה שזה הוא, למרות שהיא ידעה שזה לא. היא שקלה לבקש מהולדן את המספר, אבל אז זה יגרום לה להיראות קלה מדי, וכמו שהספיקה להכיר אותו הוא היה רודף שמלות לא קטן, לכן החליטה שזה רעיון גרוע ביותר. "חח את שוב חולמת בהקיץ" ניער אותה היידן מהרהורים שלה. "מה? אה..לא..אממ..הסתכלתי על הפוסטר של פינק פלויד שם" אמרה בבלבול. "חחח מפגרת..הפוסטר בכיוון ההוא, זה הפוסטר של אבנג'ד" אמר משועשע. "יאללה ילדה את לגמרי לא פה" אמר "בואי אני אלווה אותך הביתה" אמר והם יצאו לדרך. "אוי שאנון את כבר הולכת?" אמרה אימו של היידן כשעברו ליד המטבח "כן אמא...אבל היא תבוא מחר..." אמר בחוסר סבלנות "טוב..ביי חמודה להתראות וד"ש לאמא" קראה מהמטבח "אין בעיה אני אמסור!" צעקה שאנון שקולה התרחק לאט לאט כי היידן האיץ בה. בדרך הם דיברו "חח אמא שלי חולה עלייך" אמר היידן "חח גם אמא שלי חולה עליי" אמרה בחיוך "אז אני רואה שהמצברוח שלך השתפר הא?" "כן..אתה לא קולט כמה..באמת תודה על השיחה הזאת" אמרה בהכרת תודה "נאא..זה שום דבר..הכל בישביל החברה הכי טובה שלי" אמר בחיוך ושם את ידו על כתפה "תהיי חזקה" הוא לחש לה "יש לך אחלה סיכוי עם הטום הזה" כעט הקול שלו היה ממש חלש. היא הסמיקה מאוד וכל מה שהצליחה להגיד היה "ת..תודה היידן". הם הגיעו אל מפתן ביתה. היידן סידר את הכובע גרב שלו נשק על לחיה והלך לדרכו. היא נכנסה הביתה. אבא שלה חזר כמה דקות לפניה. "אז מה, הלכת להיידן ישר אחרי בי"ס?" אמר אביה לוגם מהקפה שלו. "כן.." אמרה ביובש ושמה את התיק והנעליים שלה בכניסה. "הוא ילד טוב..מאוד בוגר וחזק" אמר אביה של שאנון "וגם נראה לא רע" הוסיפה אימה ששטפה כלים "אמא..אין סיכוי שאי פעם יהיה בינינו משהו ואת יודעת את זה..." אמרה שאנון והתיישבה על יד אביה. "תקשיבי שני" זה היה השם העברי שלה. אביה דיבר עברית שוטפת. שאנון הבינה עברית אבל לא ממש דיברה. כעט הוא דיבר אליה בעברית. "אני מצטער שאתמול הגעתי ממש מאוחר ולא יצאנו לאכול בחוץ בסוף. אז אנחנו נצא מחר בערב אוקי?" אמר בנימה מתנצלת מעט והיא הינהנה. היא עלתה לחדרה. השעה היתה כעט 21:30 בלילה. 'הממ..הייתי אצל היידן קצת יותר ממה שתכננתי..' חשבה לעצמה. היא נכנסה למקלחת. היא שוב שקעה במחשבות. היא שוב חשבה על טום, ואחר כך על גרמניה, ואחר כך על  'בית הספר הפרטי ההוא!!!!' היא עוד לא קיבלה את התשובה. היתה לה עוד דרך ארוכה עד שבאמת יכלה ללכת אם היא עוד לא קיבלה את התשובה. זה הדאיג אותה. החלום שלה היה לסיים שם בית ספר ואז להירשם לאוניברסיטה שם. היא רצתה את זה יותר מכל.  ואז עברו לה מחשבות בראש על מה יקרה כשהאח או האחות ת\יוולד? היא לא תהיה מסוגלת לעזוב סתם כך את הבית. 'אלוהים, איזה בלאגן' חשבה. כשיצאה מהמקלחת היא הסתכלה בפלאפון שלה, 12 שיחות שלא נענו 10 מהן מסטפאן, אחת מקרלה ואת השנייה היא לא זיההתה את המספר. היא הניחה את הפלאפון על השידה והלכה לישון.

ספויילרים:

"פעם הבאה אני אהיה יותר אחראי"

"תעזוב את זה עכשיו!"

"תתחדשי..."

"תירגע רק שלא תשבור פה משהו.."

"איפה טום עכשיו?!"

הממ אוקי פרק 12 קריאה נעימה

פרק 12

שאנון יצאה מהמקלחת רעננה. היא הוסיפה עצים לאח והדליקה את הטלוויזיה. היא לא שמה לב על איזה ערוץ פתחה. היא ראתה את התמונה של טום עם עוד כמה אנשים על המסך.'טום?'חשבה. 'מה הוא עושה שם?' לפתע התמונה נעלמה וכעט אישה נאה ובלונדינית דיברה אל המצלמה."שלום כאן גייל בונהאם, היום, בשעה 20:45 קרס ביל קאוליץ הסולן של הלהקה הגרמנית המצליחה טוקיו הוטל בזמן שהותם פה באנגליה." היא סיימה את המשפט 'טוקיו הוטל?' חשבה שאנון.

"מקורות אומרים שהוא ברח מעדר של מעריצות ונפל במדרגות בבית המלון "ריטס" שבמרכז לונדון. הוא הוברח לבית החולים 'האמרסמית''שבמרכז מערב לונדון. עוד פרטים לא ידועים על מצבו בינתיים. אחיו טום קאוליץ הגיטריסט של הלהקה לא מוכן למסור פרטים נוספים" פסקה הקריינית. 'הגיטריסט של הלהקה?'  "אנחנו פה עם מעריצה..." "מושבעת!" הוסיפה המעריצה מהר. "...של טוקיו הוטל" המשיכה הקריינית. "מה את אומרת על המקרה הזה?" שאלה את הילדה שנראתה כבת 14. "אני חושבת שזה ממש חבל ושאני מקווה שההופעה פה לא תתבטל בגלל זה ואני אוהבת אותך טום קאוליץ! תעשה לי ילד! ו..." אמרה הילדה במהירות ובהתרגשות עד שהקריינית לקחה ממנה את המיקרופון "אוקי..וזהו זה להיום, עוד פרטים על מצבו של ביל קאוליץ בהמשך, להתראות ולילה טוב" סיימה הקריינית.

'אוקי מה זה היה עכשיו?, מה טום עושה בטלוויזיה ומה זה 'טוקיו הוטל'? הוא אמר לי שיש לו איזה הרכב, אבל סתם הרכב זאת לא להקה מצליחה כמו שהם אמרו'

היא שקעה במחשבות רבות על מה שראתה עכשיו. היא לא עיכלה את זה. טום, זה שהתחיל איתה, איתה, הוא גיטריסט של להקה ידועה בכל העולם. היא היתה בשוק.

...........................................................................................................................................................

'הראש...' ביל קם לאט לאט. מה אני עושה פה? חשב. מי זה פה לידי? טום? זה טום? "טום.."לחש ביל בקול צרוד שבקושי היה אפשר לשמוע. "ביל!" קרא טום בקול צרוד מעייפות "התעוררת! סוף סוף!" קרא וחיבק את אחיו הכי חזק שרק היה יכל. "כל כך דאגתי לך!" אמר ועיניו נצצו. כמובן שהוא לא הראה את זה לביל. "מ..מה קרה?" שאל ביל עדיין לוחש. "מעריצות רדפו אחריך ונפלת על הראש, הרופא אומר שהיה לך זעזוע מוח קל" נכנס כעט גיאורג לחדר סוגר את הדלת מאחוריו. "באיזה בית חולים אני?" שאל ביל מהורהר כאילו זה היה הדבר הכי חשוב עכשיו. "אממ...משהו עם האמר..לא זוכר.." גירד גיאורג את ראשו. "היי גיאורג! אתה לא עשית עם המחליק!" אמר ביל בשמחה כאילו זה היה מה שהעיר אותו לחיים. "כן..נשארנו פה כל הלילה, כל הזמן הרחקנו מעריצות משוגעות..וירד גשם..אתה יודע בכל זאת אנגליה.." אמר גיאורג בקול עייף. היו לו ולטום עיגולים שחורים מתחת לעיניים. "ו..איפה גוסטב?" אמר ביל מבולבל "הוא ישן על הכיסאות בחוץ" אמר טום ביובש. הם ישבו בשקט כמה רגעים, טום הרגיש כאילו לא ראה את אחיו הרבה מאוד זמן למרות שהוא היה איתו כמעט כל הזמן. "אז..." אמר ביל אחרי כמה רגעים של שקט. "מתי משחררים אותי?" טום השפיל את ראשו וגיאורג הסתכל הצידה אל החלון. "נו..שאלתי אתכם שאלה.." אמר ביל בחוסר סבלנות. הם עדיין לא ענו. "אוקי..אני כנראה אצטרך לברר בעצמי" אמר וקם על רגליו. כאשר קם תקפה אותו סחרחורת עזה והוא התיישב לאט. "או שלא..." מלמל. "תראה ביל, הרופא אמר שהוא עדיין לא יודע, אתה צריך להישאר פה עוד כמה ימים לבדיקות ולהתאוששות" אמר טום והסתכל על אחיו במבט מודאג. גיאורג עדיין הסתכל על החלון. "הבנתי.." לחש ביל. "טוב בכל מקרה..לפחות המיטות פה נוחות" חייך ביל חיוך מזויף "ועכשיו אם תסלחו לי..אני רוצה לישון, אתם יודעים, כדי להחלים מהר יותר" אמר ביל עדיין מחייך חיוך מוגזם ומזוייף. גיאורג קם מהר ויצא. טום קם על רגליו ולחש לביל "אל תדאג..אתה לא תישאר פה הרבה זמן" אמר ויצא. מחוץ לחדר גוסטב עדיין ישן על אחד מספסלי ההמתנה. "מסכן...הוא עבד קשה היום הא?" אמר גיאורג, "כן אה.." הוסיף טום מהורהר. "רוצה קפה?" שאל גיאורג את טום. טום לא השיב לו, הוא הסתכל על נקודה מסוימת בקיר ולא הניד עפעף. "טום?..טווווום? על מה אתה חושב שם?" אמר גיאורג. טום עדיין לא ענה לו. "על מה אתה מסתכל שם?" אמר והסתכל על אותה נקודה. "אין שם כלום" אמר תוהה על מה הוא מסתכל שם. "טוב בכל מקרה אני הולך לקנות קפה לשנינו אם אתה רוצה" והוא קם והלך. טום חשב על שאנון. היא לא יצאה לו מהראש מאז שפגש אותה. העובדה שהיה לה חבר שהיתה נאמנה לו תיסכלה אותו. הוא היה תמיד אחד של סטוצים, מישהי אף פעם לא היתה נתקעת לו בראש. ואם כן הוא היה זוכר רק חלק מסוים מהגוף שלה לא הפנים. הוא נזכר בחיוך שלה, ומשום מה העובדה שהיא היתה נאמנה כל כך ואמיתית כל כך רק זקפה לזכותה נקודות וגרמה לו לחבב אותה יותר ויותר. הוא זכר איך הוא החמיא לה בשנייה הראשונה שראה אותה, ואיך חבר שלה התעצבן עליו. הוא נאנח. גיאורג הגיע עם 2 כוסות קפה וניער אותו מהחלום בהקיץ שלו. "תראה לי סימני חיים לפני שני נותן לך קפה" אמר גיאורג "אעה?" תהה טום לא מבין מה גיאורג רוצה ממנו "זה טוב מספיק, תגיד לקחת סמים או משהו?" אמר גיאורג מרים גבה "כי כאילו אני יודע שאתה שותה וזה..אתה נראית לי ממש מסטול" אמר "על מה אתה מדבר?" אמר טום "סתם..חשבת חזק עכשיו, קראתי לך שעות ולא שמת לב" אמר גיאורג בנימה מודאגת. "אה..סתם..חשבתי קצת..מצטער" אמר והשפיל את ראשו. גיאורג התקרב אליו קצת יותר ושם יד על כתפו של טום "אל תדאג בקשר לביל..הוא ישתחרר עוד כמה ימים במקרה הכי טוב, ובוא נקווה שככה יהיה" אמר גיאורג. "תודה אחי.." אמר טום. גיאורג נתן לו את הקפה והלך לאנשהו. 'בטח הולך לשירותים..' חשב טום. הוא לגם מהקפה קצת ואז שמע קול חלש לידו. זה היה גוסטב שכרגע התעורר. "אני יודע על מה חשבת.." חייך גוסטב. "מה?" אמר טום לא מבין "חשבת עליה...אתה באמת רוצה אותה הא?" חייך גוסטב "על מי?" אמר טום כאילו הוא לא יודע על גוסטב מדבר. "על זאת שסיפרת עליה, מהחבורה הזאת של החבר שלך..זאת שאמרת שיש לה חבר וכו'..." אמר גוסטב עדיין מחייך. "גוסטב תחזור לישון" אמר טום באדישות. הוא סיים את הקפה וקם לזרוק את הקפה לפח.  הוא ראה כמה אחיות צעירות עוברות כל הזמן. 'נייס' חשב טום. הוא ניגש לאחת. "שלום" אמר מחייך "סליחה אני מכירה אותך?" אמרה מרימה גבה. "אני טום קאוליץ" אמר ולחץ את ידה, "ושמך הוא...?" "סרינה..סרינה בראדפורד" אמרה, עדיין לא מבינה. "איזה שם יפה" אמר ושיחק עם הסיידליפ סורק את גופה בעניין רב. הוא חייך אליה ולפתע היא הבינה את הרמז וחייכה אליו. היא היתה אישה יפהפיה. היה לה שיער חום כהה גלי שכעט היה אסוף בקוקו שהחמיא לה מאוד. עיניה היו חומות אך צורתן מיוחדת. היא היתה מאופרת בקפידה ובגדיה מסודרים מאוד. "אתה רוצה אולי להזמין אותי לקפה?" שאלה וקרצה לו. "אוהו, רוצה זה בלשון המעטה" אמר עדיין סורק אותה ומשחק עם הסיידליפ. הם עלו במעלית והיא לקחה אותו לחדר גבוה וריק. "אל תדאג פה לא יראו או ישמעו אותנו" היא אמרה בחיוך וסגרה את דלת החדר.

ספויילרים:

"סתם בזבוז זמן"

"מ-א-ו-ה-ב"

"תתבישו לכם!"

"כבר עברת הלאה אני רואה"

"אולי לא מהשמים אבל אולי מגרמניה?"