אז, כמו שאמרתי כשהעליתי את הפרק הקודם, כתבתי את הפרק הראשון של הסיפור הקצר.
קראתי לו Ready, Set, Dance
אני מאוד מקווה שתאהבו אותו. לא יודעת מה איתכן, אבל אני מרוצה, אז, קריאה מהנה. [למי שעדיין קוראת כאן]
אה כן, סיימתי לכתוב את פרקים 30 ו 31 מה שאומר שאני לא נמצאת בפיגור כל כך גדול
אז הם יעלו די מהר[:
פרק 1
"אוקי בנים, זה מעולה" אמרה קיי הצלמת בהתלהבות. "רגע גוסטב, זוז קצת יותר שמאלה וטיפה תסתובב הצידה, או זה הצד הטוב שלך" גוסטב עשה מה שביקשה והיא המשיכה לצלם.
"כל הפלאשים האלה עושים לי כאב ראש" לחש גוסטב לטום שעמד לידו.
"כן, שלא לדבר על זה שהשרירים נתפסים ממש מהר.." אמר טום שלא הזיז שום דבר בגוף חוץ מהפה. וגם זה בקושי. כשהם דיברו, הם לא הסתכלו אחד על השני אלא הישירו מבט למצלמה ועשו כמה חיוכים חמודים למדי שבנות היו נמסות מהם מהר יותר מקרח. אף אחד מאנשים הצוות שעמד מולם והסתכל עליהם לא היה מודע לכך שהם מתקשרים באמצע הצילומים. אם היו יודעים שהם מדברים ביניהם היו עוצרים את הצילומים ונוזפים בהם. היו איתם מעט נוקשים בצילומים בגלל הניסיון שהיה לבנים. מהרגע שהיו מגיעים לסט, הם כבר ידעו מה עליהם לעשות, למי או לאן לפנות וכו'.
"טוב, נראה לי שזה מספיק להיום. נראה אתכם מחר בנים?" אמרה קיי בשביעות רצון וכל החבורה השתחררה מהפוזות שלהם.
"אמונדין!!!"שאגה הצלמת והבנים קפצו. הם ראו ילדה רצה לעבר הצלמת עם מגש מלא משקאות, מנסה בקושי לא להפיל את המגש הכבד. הבנים החלו לבחון אותה קצת כמוד נהגו לעשות כשפגשו בנות.
היא לא היתה גבוהה במיוחד, היה לה שיער בצבע חום בהיר, יחסית חלק. לא מישהי שנראתה יוצאת דופן או מיוחדת בצורה כלשהי. רק את הפנים שלה הם לא הצליחו לראות כי היא היתה עם הגב אליהם.
"אממ קיי, המגש הזה ממש כבד לי, ואני צריכה לתפוס עוד מעט מונית לפנימייה. יש כיבוי אורות אז את אולי יכולה לחרוג ממנהגך ולזהדרז בלבחור מה את רוצה לשתות?" אמרה הילדה בנימוס.
"סליחה? את לא עומדת על הרגליים שלך 24 שעות וקורעת את התחת שלך, אז אין לך מה להתלונן בכלל חוצפנית" אמרה קיי בתקיפות, קולה החזק מחריש את האוזניים של כל מי שהיה רק באיזור. "אני אקח הזמן אפילו אמשוך אותו, עד שאני אחליט איזה משקה אני רוצה. בישביל זה את פה" היא אמרה ובאה לקחת כוס אבל התחרטה ולקחה את ידה בחזרה. ידיה של הילדה החלו לרעוד מרוב שהמגש היה כבד.
"זה באמת כבד לי" אמרה הילדה, הפעם יותר עצבנית "זה באמת מאוד יקל עליי אם תפסיקי להתלבט בין הספרייט למיץ ענבים. פשוט קחי מה שפחות משמין כדי שאני אוכל כבר לעוף מפה ולחזור עד הכיבוי אורות!" קראה הילדה.
קיי התעלמה בכוונה ועדיין המשיכה להתלבט, הפעם בכוונה. היה שקט של כמה רגעים.
"בנים! אתם יכולים ללכת!" קיי קראה בפתאומיות שהקפיצה את הילדה וגרמה לה להפיל את המגש. הכוסות נשברו והמיצים נשפכו.
"פאק!!!" צרחה הצלמת "מה נראה לך שאת עושה?!"
"את העבודה שלי! אז תפסיקי לעשות לי דווקא ולמרר לי את החיים כדי שאני אוכל כבר לעוף מפה ולחזור בזמן לכיבוי אורות בפנימייה שלי!" אמרה הילדה. נראה היה שהילדה החזיקה את זה בפנים כבר הרבה זמן.
קיי שתקה לרגע והילדה התנשפה מעט. היא היתה מעט בהלם שהילדה החזירה לה.
"את! בחיים, אבל בחיים שלך, אל תדברי אליי.." היא אמרה בשקט "בכזה טון!!!!!!!" הפעם קיי שאגה מרוב עצבים והקול שלה, שהיה חזק במילא, היה כעט מחריש אוזניים. "אל תשכחי בזכות מי את עובדת פה! כפוית טובה! עכשיו תנקי את זה!" היא אמרה "עכשיו!!" היא שאגה והילדה מרוב בהלה התכופפה והחלה לאסוף למגש את כל השברים של כוסות הזכוכית.
"אמרת שעיניים שלך כואבות?" לחש לגוסטב, מעט בפחד.
"מה? לא שמעתי, אני עכשיו חצי חירש בגללה" אמר גוסטב בציניות
"לפחות עכשיו אנחנו יודעים שנגיד ואנחנו מאחרים לצילומים לא צריך טלפון כדי להודיע לה. אנחנו כבר במילא נשמע אותה. רק צריך מגהפון ענקי ואז אנחנו מסודרים" אמר גיאורג
"איזה, המגפון יתפוצץ בשנייה שהוא יקלוט את הקול שלה" אמר טום ושלושתם גיכחו בשקט.
"בא לכם להפסיק להתנהג כמו מפגרים? בואו כבר" אמר ביל והלך לכיוון הילדה שכעט אספה את הזכוכיות למגש.
הוא עמד מולה בזמן שהיא היתה על הבירכיים. הבנים הסתכלו עליו במבטים מסוקרנים, מחכים לצעד הבא שלו.
הוא התכופף והחל לעזור לה לנקות. היא הסתכלה עליו במבט מוזר, אבל לא התלוננה. הבנים הסתכלו עליו במבטים אטומים לא מבינים מה פתאום הוא עוזר לה.
"היי, אני ביל" הוא אמר בסבר פנים נעים, שם כמה שברים במגש.
"אני טום!" פתאום טום צץ מאחורי גבו של ביל עם חיוך מאוזן לאוזן.
"אני גוסטב" גם גוסטב התקרב בחיוך ורכן גם הוא לעזור.
"גיאורג.." אמר גיאורג ביובש ועזר גם לאסוף את השברים למגש. הילדה גיכחה
"אמונדין" היא אמרה בחיוך משועשע.
"הוו אז את צרפתייה" התלהב טום
"תפסת אותי"
הם סיימו לאסוף את השברים ולהעמיסם למגש. אמונדין לקחה את המגש והחלה ללכת לכיוון חדרי העובדים.
"אממ לאן את הוכלת?" אמר ביל
"לזרוק את זה, ולקבל משכורת" אמרה בחיוך והלכה.
"חחח יופי, עכשיו הברחתם אותה" צחק גיאורג אחרי שהיא כבר נעלמה בין אחת הדלתות
"אתם באמת חייבים לקחת ריטלין" אמר ביל מעט עצבני אבל גם משועשע מכל העניין.
"אוקי בנים, זה היה מספיק להיום, לכו לחדרי ההלבשה, תחליפו וחוזרים למלון. זאת היתה הפעילות האחרונה שלנו להיום. כבר מאוחר. אפילו העובדים והצוות מתחילים ללכת." אמר דיוויד שמזג לעצמו מיץ ענבים. הבנים נאנחו והלכו לחדרי ההלבשה.
הבנים נכנסו לחדר שלהם והחליפו בחזרה לבגשים הפשוטים איתם יצאו מהמלון בבוקר.
"ביל, מה זה היה מקודם?" חייך גיאורג בזמן שהלביש על עצמו מכנסיים
"אממ מה?" אמר ביל בזמן ששם את החולצה שלו עליו.
"אויש נו, אל תשחק אותה. כבר ראינו איך הסתכלת עליה" צחק טום
"טום! שים כבר מכנסיים! אנחנו ממהרים!" אמר ביל, מנסה להתחמק מהשיחה
"למה? אני נשאר ככה. למקרה שמישהי מהצוות תיכנס.." אמר טום בחיוך זומם "היא פשוט לא תתצטרך להתאמץ בלהפשיט אותי. אחרי הכל, מי תוכל להתנגד לי" התבדח טום.
"חח כן, אני יודע בדיוק מי לא תוכל להתנגד לך. ההיא שאחראית על התאורה" אמר גוסטב וטום החל לעשות תנועות הקאה.
"כמה זמן אתם חושבים שיש לה את הגשר הזה בשיניים?!" אמר גיאורג וצחק
"תפסיקו, אתם סתם מגזימים. היא ממש חמודה. יצא לי לדבר איתה" אמר ביל מעוצבן מעט.
"ואנחנו מגזימים" לחש גוסטב לטום. לפתע נשמעו קולות צעדים מחוץ לדלת. גיאורג פתח את הדלת לידי חריץ.
"אממ..טום, אני באמת מציע לך להתלבש" אמר גיאורג, שכבר סיים להתלבש.
"למה?" אמר טום
"כי היא מגיע!!" צעק גיאורג בפאניקה. שלושת הבנים החלו להתלבש מהר ובפאניקה. טום סיים להתלבש ראשון.
"היא הלכה?" הוא התנשף מרוב זריזות. אחריו ביל סיים ורק גוסטב נותר להילחם עם החולצה שלו.
"לא" אמר גיאורג וכולם נעצו בו מבטים "חחח תרגעו, סתם עבדתי עליכם" הוא אמר בפשטות. "אבל הייתם צריכים לראות את הפנים שלכם!! כן, גם את שלך ביל! אבל של טום עדיין היתה הכי מצחיקה. אם רק היתה לי מצלמה.." הוא אמר והחל להתגלגל מצחוק.
הבנים יצאו מהחדר וגוסטב עדיין נותר שם אחרון מתלבש. כשסיים הוא לקח את הדברים שלו ויצא מחדר ההלבשה. כל החדרים היו שקטים. אבל לפתע הוא שמע קולות של צעקות עמומות. 'זה מגיע מהחדר של המנהל פה' הוא החליט לעבור שם. הדלת לא היתה סגורה עד הסוף אבל כשהתקרב הוא היה יכל לשמוע בבירור את מה שהתרחש שם.
"..זה פשוט לא הוגן! אני צריכה את הכסף הזה! קרעתי את התחת שלי כל החודש הזה בישביל כלום?! אני צריכה את המשכורת שלי!" הזדעקה אמונדין
"אני מצטער..אני לא יכל לעשות כלום.." אמר המנהל "הנזק שעשית גדול מדי וזה מנוקה לך מהמשכורת" הוא אמר ברוגע מאוד מעצבן
"אבל זה לא הוגן! קיי שוברת פה מצלמות ולא עושים לה כלום!" היו לאמונדין כעט דמעות בעיניים
"בגלל שהיא ותיקה יותר והיא יודעת מה היא עושה" אמר המנהל
"אתה בכלל מקשיב לי?!" היא צעקה
"את לא צריכה להספיק לכיבוי אורות?" הוא אמר מרים גבה
"אבל..."
"השעה כבר כמעט 12 בלילה, את צריכה להיות שם ממש עוד רבע שעה עם אני לא טועה" הוא אמר בהתנשאות
"כן.." היא נכנעה
"אז כדאי שתצאי מפה עכשיו כי ברכבת או באוטובוס את כבר לא תספיקי, שלא לדבר על ללכת ברגל." הוא אמר וקם מהשולחן שלו משאיר אותה שם. הוא אמר שלום בנימוס לגוסטב והלך.
"א..את בסדר?" הוא שאל אותה בעדינות
"אני נראית לך בסדר?" היא ניגבה את הדמעות. הוא שתק. הוא לא ידע מה להגיד לה. "איך אני אמורה עכשיו לחזור לפנימיה?! הוא לא נתן לי משכורת שהוא אמור לתת לי כבר 3 שבועות. הוא הבטיח לי, ועכשיו הכסף שלי כבר הולך ונגמר..אין לי אפילו כסף לשלם עכשיו על מונית!" היא החלה לבכות שוב.
"הבנתי..למה את לא עושה עם זה משהו?"
"מה אני כבר יכולה לעשות? ההורים שלי בצרפת, אני בפנימייה.." היא אמרה
"באמת? איזה פנימייה?"
"בית הספר לאומנויות ע"ש מאדאם אלין" היא אמרה
"וואו, זה רחוק מפה..כדאי שנזמין מונית" הוא אמר ושלף פלאפון מהכיס
"לא..זה בסדר.. אני כבר אסתדר" היא אמרה
"כן, אני בטוח..הלו? כן מונית..."
הם חיכו בחוץ והמונית הגיע.
"די, תנגבי את הדמעות. בואי, אני אלווה אותך" הוא אמר. היא חייכה ונכנסה.
הם נסעו נסעו מעט. נראה היה שהיא הרגישה טוב יותר.
היא מלמלה בכעס“fils de pute”
גוסטב כבר הצליח לנחש מה זה אומר. "אל תדאגי, אם את רוצה אני יכל להגיד לדיוויד לדבר איתו.." הוא היסס מעט אבל נרגע כשהיא חייכה אליו בהכרת תודה. הוא הסתכל על העיניים שלה. הן היו אפורות בהירות. היא היתה יפהפיה.
הם הגיעו לבסוף לפנימיה והם שניהם יצאו מהמונית. גוסטב סימן לנהג לחכות והסתכל על אמונדין.
"תודה! כל כך עזרת לי! איך אני יכולה להודות לך?" היא היתה אסירת תודה.
"האמת..אם אני אקבל את המספר שלך, זה יהיה נחמד" הוא חייך אליה
"אני...לא יודעת.." הפעם היא היתה זאת שהיססה
"אל תדאגי, אני לא נושך. חזק." הוא אמר והיא צחקקה. היא נתנה לו את המספר ודרכיהן נפרדו. הוא הסתכל עליה נכנסת לתוך המבנה הענק וברגע שהיא נכנסה פנימה הוא נכנס בעצמו למונית.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
גרר סעמק... אני כל כך תקועה!