לפני דיי הרבה זמן כתבתי משו , סתם לזכרו של אבא שלי
ואז הגיע טקס יום הזכרון והחלטתי שהשנה אני לא רוצה להקריא "סתם" קטע
שמישהו אחר כתב
רציתי להביא משהו ממני , משו שאני כתבתי אז שניתי קצת את הקטע שיתאים ..
וזה מה שיצא
"כולם עומדים דום
דקה דומיה
נשמעת צפירה יש שקט
שום רחש על פני האדמה ,
משפחות משפחות מול האנדרטה עומדות
בינהם גם משפחות שכולות
זועקות לשמיים מחפשות נחמה
רוצות לראות את בנהם ולו בפעם האחרונה
ורק בצד ישנה ילדה
שיושבת מתבוננת ולא מבינה למה
למה המציאות כל כך קשה
יש בה הרבה עצב ומעט שמחה
אנשים בוכים מעט צוחקים
מוות חיליים שנפצעים ונהרגים
ימים שחורים לילות עצובים מלאי שכול וכאב
למה הכל כל כך קשה ?
למה אי אפשר לקום בבוקר עם חיוך
לצאת , לרוק , לבלות , לצחוק לא לסבול
לא לבכות
להיות מוקפים באנשים שאותנו אוהבים ושלנו חשובים
למה צריך את כל הכאב ? המלחמות? הדם ? הדמעות ?
אימהות ומשפחות שרק בוכות ובוכות על בניהם שנפלו ונפצעו
רק בגלל מלחמה ארורה מלחמה ?
שאת כל חייהם שינתה
כל בוקר בתחושת ריקנות את הם קמים
את בנם לא יראו לעולמים
וכל שנותר להם זה להתפלל
לשלום שאר חיילי מדינת ישראל"
מה שאני מרגישה גם כלפי פטירתו של אבא שלי ...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Fuck - Off