אני לא יכולה לראות אותם יותר מתמוטטים, אני כאן, ואני לא יודעת מה לעשות עם עצמי.
כל הלילה אני אשאר, אבהה במסך של הטלפון, רק למקרה שתשני את דעתך, למקרה שתצטרכי אותי בכל מקרה, ואני אפחד לעצום את העיניים, אני אפחד לשקוע בשינה, אני לא בטוחה שאצליח לקום לעוד יום, אני לא בטוחה שאתעורר.
אני הולכת, שקועה בערפל הסמיך של כאב ואנטיביוטיקה, וברגע שגם זה נגמר אני חוזרת במכה אל תוך המציאות הזאת שאני לא יודעת איך לאכול אותה.
אני מנסה להאחז בהכל, בכולם.
זה לא עובד.
אני צריכה להאחז בעצמי, ואני לא יציבה מספיק.
הלב שלי נשבר, כל פעם אני אוספת סדקים כמזכרות, כל מילה חותכת עמוק יותר פנימה ואני מרגישה שאני משתתקת. לא זכרתי שזה כואב כל כך לאהוב, לא ידעתי. אני רוצה לבוא ולאסוף אותך כי אני לא יכולה שתשברי לי בין הידיים, כל דחייה מפילה אותי מחדש, ואני קמה ונאבקת, כי אני חייבת שזה יהיה בסדר, אם לא אצלי אז אצלך, אני רוצה שתהיי מאושרת. וכשזה לא מצליח אני נשברת לך וזה לא הוגן, כי הייתי אמורה להישבר בפני מישהו אחר ולהיות בשבילך.
זה כואב יותר מכל סכין, זה כואב יותר מהאצבעות שחונקות את הגרון מבפנים, יותר קשה מהמאמץ להתנהל לפחות כלפי חוץ בסדר וקשה יותר מכל דבר חיצוני. הפסקתי להתעסק באוכל, למשך חמישה ימים הייתי על אוטומט, עסוקה במה שכואב באמת ולא רק בפני השטח.
נפילה אחת, זה אפילו לא צורם לי. זה כלום, מחר הכל חוזר כרגיל לשגרה.
אני לא יודעת אם זה הכל, אם זה אפילו התמצית של הדברים, אני רק יודעת שאני רוצה אותך פה כי אני מפחדת לשם שינוי להשאיר אותך לבד.
פחות מפחדת מהלבד שלי.
אני מפחדת לאבד ולהאבד.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
licorice