ונראה שאני בכלל לא שולטת בחיים שלי...משותקת..

כנראה שזה נכון.

אבל לפחות היום (וביום חמישי) עשיתי כמה דברים ששחררו לי הרבה תהיות (או לפחות שתיים מיני רבות).

הייתי בירושלים,

חזרתי לאוויר שאני כ"כ אוהבת ושגורם לי להרגיש כ"כ בבית,

חופשיה,

אויר נקי (אפילו שזו קלישאה),

רחוק 300 ק"מ מהמציאות, מההורים, הבסיס, הזכרונות הרעים.

24 שעות של רוגע.

נסעתי אל נטלי, ביודעין שיש לנו עניינים לסגור,

עניינים לא נעימים כ"כ בשבילי וקצת יותר נעימים בשבילה.

אבל הבנתי,

הבנתי אותך, ואותו, והבנתי שזה נכון.

אני משלימה לאט לאט,

והעבודה בבסיס תשכיח גם את הזכרון המעט כואב הזה.

אז "בגדתי" בערכים שלי, ולקחתי שאכטה מסיגריה (תגובות צפויות - מההה? באמת?? אף פעם לא נגעת?? לא כזה ביג דיל...וכל מיני), אבל בשבילי זה היה כמו לסמן וי ולהיות בטוחה שלעשן זה לא דבר שאני הולכת לעשות,

ועכשיו? אני גם יודעת מניסיון (וכן, נחנקתי והוצאתי את האוויר אחרי שניה..מדברים על צעירוּת..).

חזרתי הבייתה,

התפקששו לי התוכניות של יום שישי ומצאתי את עצמי יושבת בבית.

אמרתי לעצמי שיום שבת לא יתבזבז.

אז כן, ישנתי חצי ממנו, אבל באה אליי חברה לכמה שעות והיה נחמד,

נסענו לסופר, אכלתי גלידה לימונענע (הסורבה הכי טעים בעולם בערך).

ישבנו על סיגריה, או סיגריות, (שלה מן הסתם) ואני אוהבת את הבילויים האלה.

אני אוהבת לשבת איתה ולדבר ולעזור לה אם היא צריכה אותי.

הוא גבוה,

שחום קצת (ככה זה רוסים),

עם שיער כהה,

ומבט שלא היה מבייש שום כלב לברדור חמוד או כל דבר שעושה לכם אסוציאציה ל"חמוד".

הוא משך אותי מהרגע השלישי בערך שפגשתי אותו,

וכן, זה ההוא מהפוסט הקודם.

הוא חמוד,

ומגן,

ומה לא הייתי עושה כדי שהוא היה מגן עליי..

ידיד מהבסיס אומר לי כבר שבועיים להתחיל איתו,

"כי מה יש לך להפסיד".

ואני יודעת שאין לי מה להפסיד, אבל בסופו של דבר,

מי מכם שקורא פה, יודע שאני הכי ביישנית בעולם, ומעדיפה להיפגע בפנים מאשר לעבור דחייה מבחוץ.

בפעמים הקודמות שבאתי לפאב של אח שלי, איפה שהוא ממלצר, הוא לא היה, כאילו בכוונה הגורל לא רצה.

וגם היום הוא לא היה,

לפחות לא עד שעברה איזה שעה והוא פתאום בא.

והלב שלי ירד לתחתונים.

אחרי שיחות עם שלושה אנשים שונים החלטתי שאני הולכת על זה.

בדרך מצאתי מיליון תירוצים למה לא,

הוא עובד...עסוק...רוקד...שר..עם מישהי אחרת..כל דבר.

ולקח לי בערך 3 שעות,

אבל בסוף,

רבע שעה לפני שהלכנו הבייתה..

"בוא שניה, אניצריכה לדבר איתך"

"מה, דברי"

"לא..לבד.."

הוא לקח אותי לאזור של הVIP איפה שלא היו אנשים

"נו..מה רצית?"

שרבטתי לו משהו בסגנון של אני חושבת שהוא ממש חמוד ואני ממש רוצה אותו.

חיוך ענק עלה לו על הפנים..מהאלה שקונים אותי וממסים אותי כל פעם.

"וואו..לא ציפיתי..אני לא יודע מה להגיד.."

אמרתי לו שאני יודעת שיש לו מיליון בחורות סביבו

"לא, זה ממש לא קשור"

אמרתי שלא יתנהג ככה, "ככה" - אחרי שאתה אומר לבן אדם שאתה רוצה אותו הוא מפסיק לדבר איתך רגיל ומתנהג שונה.

הוא צחק,

חיבק אותי חיבוק ארוך, רך, כזה שקיוויתי לקבל, אבל מסיבה אחרת.

הוא הסתכל לי בעיניים ואמר שאין לו מושג מה לומר

השארתי אותו חסר מילים.

עוד צחקוקים.

אמרתי לו שנאי צריכה לקום מחר ב5 וחצי ובאמת שאין לי זמן לדברים האלה,

הוא קם,

עמד, גבוה, הסתכל עליי ואמר שהוא יחשוב על זה.

...

החזקנו ידיים.

ונפרדנו לשלום.

אני מניחה ששום דבר לא ייצא מזה למרות שכ"כ הייתי רוצה שכן.

בחיי.

אבל אפילו לא השארתי טלפון,

והוא גם לא ביקש.

לא יודעת.

אבל העיקר שזה ירד לי מהלב.

להגיד שלא חבל לי אני לא יכולה,

כי אני רוצה אותו,

אבל דמעות אין פה,

רק תסכול קטן.

"רק".

חברה,

מחר בסיס,

שבוע קשה עומד בפניי.

אז לילה טוב.

(תחזיקו אצבעות?)