Here |
כינוי:
::Alice:: בת: 32 פרטים נוספים:
אודות הבלוג
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
נובמבר 2008
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | | 1 | | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | | 30 | | | | | | |
| 11/2008
numb.
בשביל אדם כל כל רגשני עד דמעות כמוני זה כמעט בלתי אפשרי להרגיש ככה, אבל שאני לא אצליח לחפור עד גרעין כדור הארץ במילים על איך שאני מרגישה, במשך כל כך הרבה זמן? זה בלתי אפשרי.
אני יושבת כאן, פתטית מתמיד, בשבת-סטלה שלי, שומעת שירי פאנק-פופ שכבר מזמן עבר זמנם ופג תוקפם, מנסה להבין לאיזה כיוון מחשבה מושך המוח שלי. cluless.
לפעמים הרמה שבה אני משתוקקת לכדורים מפחידה אותי. אולי, בצורה אירונית-משהו (כראוי לי ורק לי) גם העניין הזה הופך לאובססיה מטריפת מוחות. אני באמת ובתמים מאמינה שבעוד כמה שנים אהיה אדם אחר ולא בגלל שאזכר פתאום לפתח מוח+בגרות, אלא דווקא בגלל נוסחא כימית שונה (בצורת כדורים בומבילות) שתדפוק לי את המוח עוד יותר.
בין לבין תחושות קיצוניות שגורמות לי לאחל לרצח בידי חתיך סקסי כמו פרדי קרוגר, אני עדיין מנסה לחיות כמו בת 16 נורמלית. עד כמה שבני 16 יכולים להיות נורמליים (וזה כבר הוכח לשני הכיוונים). אתמול, למשל, שמתי פעמיי לעבר סניף "האוזן השלישית" שנפתח - תודה לאלי "האוזן השלישית" המבורכים - דווקא בעיר שלי, די מזמן אמנם, אבל עדיף מאוחר מאשר לעולם לא. אפשר לסכם את זה ב"לא! 40 דקות לא הספיקו לי! אני רוצה להזדקן במקום השמיימי הזה!". נכון, זו רק חנות ורק חנות זו לעולם תהיה, אבל בשם אלי המדיה הקדושים - מעולם לא תיארתי שאמצא כזה גן עדן; גם מוזיקה (אוהו, איזו מוזיקה!), גם סרטים, גם חולצות. זה פאקינג wonderland בשבילי.
אמנם יצאתי משם (כנגד רצוני, בלווית שוטרים) רק עם אלבום של Arafel, אבל כבר הספקתי לתכנן מה תכלול הקנייה הבאה שלי.
זה ישמע מעט נאיבי, אבל האמת שאשמח לעבוד שם בעתיד. נראה לגבי זה, בינתיים צריך לטפל בצווי ההרחקה שהוטלו נגדי.
-
עניין די רציני שאני מתעסקת בו לאחרונה, הוא מחשבות על מוות. יסלחו לי כותבי "הסוד" האופטימיים עד בחילה, אבל השתמשתי ברעיונם המהפכני לצרכים די מפוקפקים. אני מנסה לשכנע את עצמי (או לגרום לעצמי, תלוי איך מסתכלים) שתתגלה אצלי מחלה סופנית ובעוד זמן די קצר אמות. זה כנראה נע בין תקווה שמקורה במוח מעוות מדי כשלי, לבין משהו שהוא לא יותר מסתם צחוק. אבל כך או כך, אני שונאת לחשוב שהצורה הטבעית שלי מכילה כמעט רק אומללות ודכאוניות, ולפי תוחלת החיים המודרנית, נותרו לי עוד שנים רבות להעביר באותה צורה, על כן מוות זו משאלה די לגיטימית עבורי.
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
