Here |
כינוי:
::Alice:: בת: 32 פרטים נוספים:
אודות הבלוג
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
יוני 2009
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | | 28 | 29 | 30 | | | | |
| 6/2009
יום קשה עבר על מחוזותינו.
בסדר, אני אצא לרגע מהבועה הורודה שלי ואודה באופן כן מאוד שזה בהחלט לא אחד הימים הקשים שעברו עליי.
אבל כמו כמעט כל יום אחר, גם היום למדתי משהו - שלא ממש מעודד אותי.
נתחיל בפרולוג קצר.
בפגישה האחרונה שלי עם הפסיכיאטר סוכם שמעתה אקח את הכדורים לסירוגין. הזיכרון שלי בהחלט תומך בזה, אבל אני די מסתייגת. קשה לי לומר שבשבועיים מאז אותה החלטה חל שינוי דראסטי כלשהו, אבל תחושת הבטחון (המזויפת, אמנם, אבל עדיין מוחשית) שיצרו אצלי הכדורים חווה קצת התחבטויות. מצד אחד אני עדיין די נורמלית, ומסוגלת לבצע פעילויות שפעם היו קצת קשות. כמו לדוגמא, להרגיש טוב. ומצד שני, כל ערעור קטן בהרגשה שלי ממוטט אותי כאילו תקעו בי סכין. שטות קטנה ומרגיזה מתורגמת במוח שלי לאכזבה עמוקה מהאנושות. זה אבסורד.
מצד שני, אני מניחה שדרך הרגשת הפגיעות אני יכולה להבין עוד דברים. אולי זו פרנויה זולה, אבל בזמן האחרון מתבהר לי עד כמה שאני מנוצלת חברתית.
רק לרקורד - מעולם לא הייתי אדם חברתי ולא שאפתי להיות. יחד עם זאת, כשמדובר בסביבה של אנשים שאני סומכת עליהם ומרגישה איתם בנוח אני כן שמה דגש על כל התנהגות ומעשה שחורגים מהנורמה.
שום דבר נורא במיוחד לא קרה, אף אחד לא תקע לי סכין בגב או העליב אותי. אבל לפעמים דבר פתאומי פוגע הרבה פחות מהרגל יום יומי.
ההרגשה של הדיכאון כל כך כל כך קשה ומעיקה, ואני לא רוצה ליפול אליה שוב.
אבל להיות תלויה בכימיה זולה כל חיי?
חייב שלא יכולתי להיוולד נורמלית.
או לא להיוולד בכלל.
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
