אני ממחזרת את אותו הבולשיט כל הזמן,
אבל באופן אירוני, זה בכל זאת איכשהו עוזר לי.
גם אם אני מרגישה שאני עם רגל אחת כבר בחוץ... מחוץ לחדר המפחיד הזה,
שאני כלואה בו כבר המון המון זמן...
דאמ,
זה עדיין מושך אותי פנימה. יותר מדי פנימה.
והעייפות משתלטת עליי כל כך. גם זה מפחיד אותי.
ואני רק רוצה להיעלם לאנשהו. או לשום מקום.
בני אדם הם כאלו טיפשים. בעיקר הבת אדם שנקראת 'אני'.
לכעוס, לצחוק על מישהו סתם ככה, בלי קשר לכלום.
להיות אטומים לגמרי לעובדה שלא כולנו כאלו גיבורים,
ויש בינינו את אלה שלא מצליחים להתעלם מכל פיפס שנזרק לעברם. הו, אני, לדוגמא.
בא לי להתקע בבית ולא לצאת אף פעם.
העולם די מגעיל, כשחושבים על זה.
או שאולי זה רק ככה בישראל,
והישועה באמת תבוא בקנדה, המקום אליו אני מקווה לעבור עוד כמה שנים?
גיבוב שטויות.
-ADF-
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
