בזמן שכל שאר הבנות היו עסוקות בלפזר 5 ק"ג איפור על הפנים,
אני לא עסקתי ביותר מאשר לסדר מדי פעם את הפוני שלי.
אכן כן. יום צילומים לספר מחזור.
האימה שמתעוררת בקרב הבנות, וחוסר האכפתיות מצד הבנים, כבר ידועים משנים קודמות.
בכיתה ו', כשהצטלמתי לספר מחזור, נתנו לנו המון קרדיט.
שתי תמונות, מראים לך את שתיהן, ופשוט בוחרים את האחת שיוצאת יותר מחמיאה (במקרה שלי זאת הייתה האחת שיצאה הכי פחות גרועה).
פה, בבי"ס המפגר שלי - תמונה אחת, לא מראים כלום, יותר בנוסח "תושיבו ת'תחת, שימו חיוך, ועופו לי מהפנים".
עזבו את העובדה שהתמונה הזאת זה הדבר האחרון שאכפת לי ממנו.
אני יודעת בדיוק למה לצפות, בהיותי האדם הכי לא פוטוגני בעולם הזה:
תמונה נוראית, מהסוג שאף בנאדם לא יעצור ויסתכל בה לשניה.
ובכל זאת, זה לא אכפת לי.
כאמור, אני אחד האנשים הכי לא מוכרים בשכבה. גם אם אני אצא פמלה אנדרסון - אף אחד לא יעצור ויסתכל בתמונה שלי.
ובמחשבה שניה -
אולי זה לא יצא עד כדי כך גרוע?
כן, היה לי חצ'קון קטן (לפחות לא בקצה של האף), וכן, אולי הפוני שלי לא היה משהו, ותווי הפנים הלא-כל-כך-מחמיאים שלי יבלטו יותר מתמיד, אבל כמה נוראי זה יכול להיות?
למוח שלי יש דברים קצת יותר חשובים לתהות לגביהם. כמו תרגיל אחד מעצבן באלגברה.
-ADF-
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
