התחושות בימים האחרונים היו מאוד מבולבלות.
דקה אחת אני מרגישה כאילו שום דבר בחיים האלו לא נורא,
ובדקה שאחריה אני תוהה מה לעזאזל חשבתי לעצמי קודם.
מה אני עושה פה?
דיברתי על זה עם ידיד שלי לפני כמה ימים.
"אני חסרת תועלת, אני משועממת, אני לא עושה כלום,
לא מצליחה לעשות טוב לעצמי או לכל אדם אחר בעולם...".
באופן שטחי, זה נשמע כמו התמרמרות טיפוסית של גיל העשרה,
אבל מתחת לפני השטח יש יותר.
אני תמיד מחלקת את החיים שלי לפי אירועים "לפני האירוע"\"אחרי האירוע",
אבל חלוקה אחרת שתמיד תישאר היא תקופות הגיל.
ביסודי, לדוגמא, אני לא זוכרת שחשבתי כל כך הרבה על החיים.
למה זה ככה, ולמה אנשים הם כאלו.
עכשיו... הכל מתמקד רק בזה.
החיים שלי פתטיים. החיים שלי משעממים. החיים שלי דורשים שיפור משמעותי מכל סוג שהוא.
החיים שלי בלה בלה בלה.
יש את הפחד הזה של "להתבגר", "לגדול", שכל הזמן אופף אותי.
אני לא רוצה להפוך לממורמרת (אפילו שאני כזאת כבר עכשיו) ומקובעת
כמו הרבה מבוגרים שיוצא לי לפגוש.
אני לא רוצה לשכוח את האידאולוגיות הטיפשיות שלי, או את צורת המחשבה שלי בגיל הזה.
אבל זה כן יקרה בסופו של דבר,
ואני יכולה רק לקוות שאני כן אהפוך למשהו קצת שונה, כמו שאני עכשיו.
אני באמת צריכה למצוא משהו לעשות.
-ADF-
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
