כנהוג ביום שישי בערב,
אני נגררת אחרי חברי למקום נידח כלשהו בעיר.
מה הפעם?
באולינג.
אולי זה הזמן לציין שספורט זה שיא הכישלון בשבילי.
נכון, אמנם עד כיתה ו' זה היה השיעור הכי אהוב עליי (ובעצם, על מי לא?)
אבל בכיתה ז' הגוף שלי החליט לבגוד בי ולהתעלם מכל שנות העבודה הקשות שהזכרתי מקודם.
באולינג לא מצריך המון סיבולת, שרירים או כוח (נו טוב, קצת כוח),
ובכל זאת אני מוצאת את עצמי חסרת אונים אל מול כדור מגושם וכבד,
ועצמים ארוכים בסופו של מסלול שמצפים ליפול לתהום, בפעם המיליון כבר.
הו, עצובים הם חייהם של הפינים.
אך אמנם, מצאתי את עצמי בערך באמצע הטבלה של חברי. ממוצע ביותר, הכי טוב שאני יודעת.
-
נשיקות.
מה זה המנהג המוזר הזה,
שכשפוגשים אדם שמכירים נותנים לו נשיקה על הלחי?
אפילו בתולת שפתיים שכמוני תתנגד למנהג האידיוטי הזה,
בעיקר כשהמקרה האחרון היה עם אדם שהיא לא פגשה כבר שנה. ולא כל כך אכפת לה ממנו.
אם תסלחו לי, אני צריכה ללכת להצמיד שפתיים עם כמה תרגילי מתמטיקה חביבים וסקסיים.
.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
