אני מרשה לכם לסקול אותי באבנים על שהגעתי למסקנה הזאת רק עכשיו,
אבל זה לא הופך אותה לפחות נכונה.
אלה לא דיבורי תסכול מהשבוע האחרון, אלא משהו קצת יותר גדול.
בשנתיים האחרונות הפעילות האחרונה שבה עסקתי מלבד חימום הכיסא של המחשב וטחינת שוקולד,
היא... כלום. טונות של זה.
אין לי תחביבים וגם לא כשרונות. אין לי שאיפות שאני יכולה לעבוד עליהן עכשיו כדי להגשים אותן בעתיד.
פשוט אין לי שום דבר.
חלק מהעובדה שאני לא עושה שום דבר,
נובע מהפחד שלי להוסיף עוד דבר לחיים שלי שיוכל, מאוחר יותר, להפוך למשהו שיפגע בי. עוד דבר שאני אכשל בו איכשהו.
השאר זה קצת עצלנות, ומה שרשמתי בפסקה הקודמת.
אז נכון, למסקנה ההיא הגעתי די ממזמן,
אבל רק עכשיו היא מתחילה להדאיג אותי נורא.
אני לא מצליחה לחשוב על שום דבר שבאמת בא לי לעשות. זה מפחיד ומוזר ואני שונאת את זה.
כפרס תנחומים לא ממש מנחם,
אני נותנת לעצמי קרדיט על זה שלפחות יוצא לי יותר להשקיע בלימודים. ביג וואו.
אולי גיל 15 זה גיל טוב להתחיל לחשוב על העניין.
-
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
