Here

אני מרגישה את אותה ההרגשה שתיארתי בפוסט הקודם,
וזה לא משהו שישתנה. זה מלווה אותי תמיד.

אני פשוט כל כך לא שייכת לעולם הזה,
לא עם האופי הדפוק שלי, לא עם צורת ההתנהלות שלי, לא עם כלום.
אני מבזבזת אוויר לאנשים יקרים,
אני מבזבזת את עצמי.
אין דרך לשנות את זה. לא משנה מה אני אעשה או ארגיש,
אני תמיד ארצה לעוף מפה כבר. גם ברגעים של אושר עילאי.

פשוט אין לי כוח כבר לכלום. אין לי חשק או כוח או רצון לחיות. זה כל כך פשוט, עם זאת כל כך מכביד.
חבל שאני מרגישה ככה ולא יכולה לעשות עם זה כלום.

אין חרא כזה כמו "תקופות טובות". לא אצלי.