Here |
כינוי:
::Alice:: בת: 32 פרטים נוספים:
אודות הבלוג
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
יולי 2007
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | | 29 | 30 | 31 | | | | |
| 7/2007
גם כשלא קורה שום דבר,
ואני פשוט עושה מה שאני רגילה ואוהבת לעשות,
חייב להיות לפחות דבר אחד שיתפוס את תפקידו להציק לי ללא הפסקה.
עכשיו זה תורה של המתמטיקה the 10,5867 assault -and really far away from the final.
עכשיו זה השלב שבו אני מבינה ב-100% כמה שכל זה חשוב,
וכמה שהכל הולך להיות חרא בשבילי בנושא הזה שנה הבאה.
בין אם מדובר באיכויות הלקויות שלי במתמטיקה או במורה שהגיל שלה לא מראה דבר על הניסיון שאמור להיות לה בהוראה,
יצאתי מכיתה ט' עם ידע נוראי למדי, ועם ציון טוב מאוד (80 לשואלים).
איך זה אפשרי? אני באמת לא מבינה, אבל מסתבר שבחנים הם באמת דבר חשוב.
כך או כך, אין לי חשיבה מתמטית או כל יכולת שהיא להבין מתמטיקה טוב.
זה לא משהו של השנתיים האחרונות, אלא של כל העשור האחרון.
אני זוכרת את עצמי בוכה בגלל מתמטיקה כבר הרבה לפני שעברתי את טרנספורמציית המירמור שלי.
אין הרבה פתרונות. אם היה צ'יפ שאפשר היה להכניס לתוך הגוף שלי ולגרום לו לעשות אותי טובה יותר במתמטיקה,
הייתי משלמת בשבילו יותר משאנשים היו מדמיינים (בהנחה שגם היתה לי יכולת כלכלית לעשות זאת).
מורה פרטית היא לא אפשרות כי אין שלושה דברים חיוניים לכך: 1. מקום בבית. 2. כסף. 3. הסכמה מצידי או מצד אמא שלי.
work my ass off? גם לא.
אני לא יודעת אם זה בגלל יאוש, אבל לעיתים פשוט נמאס לי לעשות שיעורי בית ולבקש עזרה מאנשים.
למרות שאני כן עשיתי שיעורי בית כל השנה, היו קטעים שפשוט לא נקלטו אצלי טוב, היו דברים שלא הבנתי ולא טרחתי לשאול, ובסופו של דבר אני מוצאת את עצמי בדיוק בנקודה הזאת.
לפעמים יש רגעים שבהם אני מרגישה כאילו מתמטיקה זה בולשיט, הכל מאוד טכני ואפשרי בשבילי,
ואז אני יוצאת מהאופוריה למציאות וחוזרת להתאבל על המוטיבציה (או החוכמה?) שאבדה.
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
