97. 97 ימים, כמעט רצופים, של... במילה מאגדת ופשוטה אחת - דיכאון.
ומעבר לזה, כשנתיים של תהפוכות נפשיות מאוד לא נעימות.
בלי התחשבות באם כבר דיברתי על כך או לא, או בעד כמה זה נדוש,
אומר ש - כל כך נמאס לי כבר מכל זה.
ברצינות, כמה שאני אצהיר שאני שונאת את החיים והם חסרי משמעות בשבילי,
לא אוכל להכחיש את העובדה שאני עצמי, לצערי, אנושית וגם אני מוצפת ברגשות, ועובדה נוספת היא שאני חיה בחברה נורמטיבית וחריגה ממנה תגרום לי לסבל נוסף.
לכן אני מושפעת מהחיים לא פחות מבני אנוש אחרים.
אני מרגישה כל הזמן כמו פגם, כמו פגם שנמצא בתוך הגוף ואינך מודע לקיומו.
אנשים אכן מודעים לקיומי, אבל לא מודעים לרמת הפגימות שלי.
זה בסדר, הם לא צריכים.
בעוד אנשים אחרים עושים דברים בחייהם, אני צריכה להתעסק בחיי מתור חובה ותו לא.
זה לא אמור להיות ככה, אבל לא חבל לי שזה לא אחרת. אני לא רוצה להרגיש טוב ואני לא רוצה להרגיש רע. הדבר היחיד שאני רוצה זה לצאת מתוך כל זה, כי אני מרגישה מנותקת מהמערכת הנקראת "חיים". אני כאן בטעות, בשגיגה.
אני מוצאת הכל חסר משמעות, אבל בכל זאת מחוברת לזה מבחינה אנושית. אני מקבלת את זה.
חיים הם לא קדושים, זה סה"כ מושג שנוצר ע"י יצורים מופלאים מבחינה ביולוגית, שבדרך קרתה להם תאונה והם קוללו ברגשות.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
