עניין שהטריד אותי ממש קצת בזמן האחרון (מלבד כל שאר החיים),
הוא חוסר ההתייחסות (או אכפתיות?) לעניין הדיכאון מצד החברות שלי.
אני אגיד את האמת - אני לא מעוניינת שאנשים ידעו, ואני התחרטתי מהרגע הראשון שסיפרתי לאנשים נוספים על הדיכאון,
אבל כשסיפרתי למיס פרפקט ומיס סמייל על העניין (לא בהרחבה) תיארתי לעצמי שזה יעניין אותן לפחות קצת (קצת קצת).
זה די אירוני כי זה המצב כרגע הוא שהן שואלות אותי מה שלומי ואני עונה (בציניות שאין צורך לציין אותה) "נהדר" או "מושלם" או "מצוין",
וזה פשוט לא חודר למחשבותיהן כמה מזויפת אני.
אני לא מבקשת שהן ישאלו לגבי זה כל יום, אני לא רוצה אכפתיות או תמיכה או שום דבר אחר.
הציפייה שלי היתה שונה זה הכל.
ובכל זאת זה מפריע לי מסיבה מסוימת שלא אטרח לחקור אותה לעומק.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
