אני מרגישה כל כך כל כך כל כך רע. מכוערת. נראית נורא מאוד. אם אני סוף סוף מצליחה להפסיק לבכות (וגם אז אני צריכה לנסות להסתיר זאת מאמא שלי), המחשבות תופסות כל חלל בראש שלי.
אי אפשר להסביר את הרגשת חוסר האונים. אבל זה קיים וזה נורא. זה מאלץ אדם להתמודד עם השאלה "מה לעשות הלאה?" ולייחל למוות בגלל התשובה; "אין מה לעשות".
כבר פחות או יותר שנתיים בהן אני מייחלת בכל רגע אפשרי שהמוות יגיע ויתפוס אותי. ואז.... אז אני אבכה. מאושר.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
