סיפור, לתחרות - "כתיבה נוצרת".
-
כואב לי. מכל החלומות, מכל ההצלחות, ובעיקר מהכשלונות.
ניסיתי להמשיך לעמוד בזה זמן רב, אבל האדמה תחתי אינה מסוגלת להחזיק אותי עוד, ואני קורסת יחד איתה.
את הכוח שאבתי בעיקר מהרגעים הקטנים הטובים, שהגיחו לזמן קצר, יום יום – בן, שחזר מהגן עם אביו וחיבק אותי, והתקווה – התקווה הטהורה שהציפה אותי ושכנעה אותי שהמצב ישתפר, אפילו בלי שאשים לב לזאת.
התחתנתי איתו לפני 10 שנים. זה היה היום השמח בחיי. לאט לאט בנינו את חיינו, מתקרבים זה לזו יותר ויותר.
אולם לאחר שבן נולד, המצב השתנה בקיצוניות. שיחות ארוכות בערב התחלפו ביציאה שלו בסערה מן הבית, והיעדרויות ממושכות. חשבתי שזה יסתדר, אך המצב נהיה גרוע יותר. כשלא היה חוזר מאוחר לביתנו, הוא היה יושב עצבני בארוחת הערב, ומיד אחר כך הולך לישון בשתיקה מוחלטת. ואז המצב התדרדר אף יותר – הפכתי לאובייקט שהוא היה מוציא עליו את כל העצבים, והכאבים והשנאה.
לפני מספר ימים שברתי את רגלי. כלומר, זה מה שאמרתי לאנשים סביבי.
כשאדם הופך לכלי שמכיל בתוכו זעם, בעיקר כשזהו זעם של אדם אחר – שקרים ועוד חטאים אחרים הופכים למאמץ קטן, ולחוסר מטרד למצפון. שמירה על חזות נורמלית (שהיא למעשה מזויפת ומעוותת) היתה המטרה האחת והיחידה, הבלתי מעורערת והמוסכמת על כולם, מבלי שצריך היה לומר זאת.
אך בן נפגע. הוא פגע בבן.
בן הוא אני, ואני היא בן. כל פגיעה בי עברה אליו, בליטוף, בדיבור, אפילו בסיפור לפני השינה שהוקרא בקול רועד אחרי ערב אלים, אך הפגיעה התטשטשה ברגע שעברה אליו, דרך התמימות והאהבה.
אבל כשבן נפגע, זה היה אחרת. כשהוא ספג באופן ישיר את הזעם בצורתו הטהורה – לא נשאר מקום להכחשה, או סליחה, ואפילו לא לתקווה.
לכן כואב לי. כשאני צריכה לארוז את הבגדים, שהריח הרקוב של השנאה בביתנו נצמד אליהם, וישאר עליהם תמיד. וכשאני צריכה למלמל לבן כל מיני תירוצים לבריחה שלנו ("זו לא בריחה, בן, אנחנו רק הולכים לבקר קרובי משפחה").
הקשר שלי עם המקלט התקיים מאז ומתמיד, לאור העובדה שעבדתי כיועצת פסיכולוגית. הפניתי לשם נשים רבות, והכרתי את הצוות המסור. אבל אף פעם לא תיארתי לעצמי שאהיה בצד השני. וזה היה המקלט היחיד שחשבתי שאוכל לברוח אליו.
כשאני פוסעת לתוך המבנה הישן במקצת, בשעת צהריים בהירה, עוברת ליד חדרי הנשים ומחזיקה חזק בידו של בן, אני כבר מרגישה את הגרון שלי חנוק. "לברוח, עכשיו!" אני חושבת, ואז "אין ברירה אחרת, זה המקום".
אני מגיעה למשרד של לילי.
"אלכסנדרה, מה את עושה כאן?" היא שאלה בנעימות. לא פגשתי אותה מזה חודשים. התגעגתי לשיערה האדום שהיה אסוף בפזיזות, ולקול המחוספס משנים של עשן סיגריות.
אני מתביישת לומר לה. כבר חושבת על התירוץ שאמציא, אבל לפני שאני מצליחה לנסח את המילים, אני פולטת "אני צריכה מקום לשהות בו". כשמשפט כזה נאמר במקלט לנשים מוכות, אין מקום להשערות.
היא קמה לחבק אותי. "אני לא מבינה" היא אמרה כשראשה מונח על כתפי. "הכל היה כל כך בסדר". "נכון," אני עונה "גם אני לא מצליחה להבין".
עברו 5 שנים מאז. 3 השנים הראשונות במקלט היו שיקום והכנה לקראת השנתיים הבאות, במהלכן יסדתי את העמותה למען נשים במצוקה. קיבלתי תמיכה רבה, ויחד עם הצוות שלי צברתי פופולריות ואהדה.
אני בפסגת העולם.
לפני כמה שבועות הוזמנתי להרצות בפני נשים מוכות - קהל היעד שאני הייתי בתוכו לפני זמן לא רב בכלל.
ואני שוב מוצאת את עצמי פוסעת, עם גרון חנוק והרבה מחשבות (בעיקר על בן, שנשאר בבית עם סבתו. זו הפעם הראשונה ב-5 השנים האחרונות שבה אנחנו בנפרד).
אני נכנסת לחדר גדול, שקירותיו צהובים. קבוצה של כ-30 נשים יושבת בצד המרוחק של החדר, מול מסך לבן. "הן מצפות לסרט הדרכה נדוש", אני מתארת לעצמי. גם אני עברתי כזו הדרכה בעבר.
נקישות העקבים שלי מסיטות אליי את תשומת ליבן.
"שלום, אני אלכסנדרה בלייק, ראש העמותה למען נשים במצוקה." סיפרתי להן את סיפורי, תוך שרבוב עצות ומשפטי מוטיבציה. ודיברתי אליהן, הזדהיתי עם הכאב שלהן. צפיתי בעיניהן מרותקות אליי וידעתי שהן מבינות. הן, יותר מכולם, מבינות. חיוכים של הזדהות, דמעות, כל דבר הוסיף עוד לכוח שלי ולרצון לעזור. האופי ההירואי הזה שלי מעולם לא בא לידי ביטוי, אבל הוא התקיים, חיכה לרגע שלו לפרוץ ולשלוט בי, ועכשיו זה קרה.
בתום ההרצאה, כשדמעות זולגות על לחיי, הבחנתי בלילי, יושבת על אחד הכיסאות מחוץ לחדר כשסיגריה בין אצבעותיה. היא חייכה אליי. "כבר הרבה זמן לא היית כאן. התגעגעת?" היא שאלה.
-
זה הכל.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
