איזה יום.
כמו כל הימים היותר "מיוחדים" בשגרה שלי, גם היום הזה מתחיל בצורה אחת, פונה לכיוון אחר לחלוטין, ואני משערת שהוא גם יסתיים בצורה שונה מאוד.
התעוררתי בבוקר והתחלתי את היום עם ההרגל החדש והחביב עליי - מקלחת בוקר. קראתי קצת את החומר בהיסטוריה, רק כדי לוודא שאני לא אכנס לבלאקאאוט באמצע המבחן, אגרום לכישלוני ובסופו של דבר אגמור בלחיות בחווה בעיר מבודדת באירופה.
המבחן עצמו היה... מוזר (כן, כל דבר שאני לא מצליחה להגדיר אני מעבירה ישר לקטגוריה של "מוזר". אבל לא, ברצינות - זה הרגיש לא רשמי, ואני רגילה להפך המדויק).
כשנשאלה השאלה המתבקשת ("איך הלך?") עניתי ש"יכול היה להיות טוב יותר". וזה באמת נכון. אני לא יודעת מה גרם לי לספק תוצאות בינוניות, אבל כדאי שאפענח את זה עד הבגרות הבאה כדי שזה לא יקרה שוב.
בכל אופן, אני לא דואגת הרבה יותר מדי. ידיד טוב הבהיר לי שציון המגן שלי אכן יבצע את תפקידו וכרגע אני יכולה רק לשקוע בהקלה שזה עב.. - רגע. יש עוד מבחן בספרות. אין זמן להקלה. נו טוב, נדחה את זה לשבוע הבא.
ולצערי, זה עוד לא החלק הגרוע ביום הזה.
מיד לאחר המבחן פגשתי את היועצת. התחלנו לדבר ואיכשהו התברר לי שאמא שלי קראה קטע שכתבתי באנגלית (אני לא יודעת מתי, איפה, מתי נכתב הקטע וכו') שמתאר את חוסר שביעות הרצון שלי מהעולם (או במילים פשוטות: כמה שאני שונאת לחיות כאן).
כמו תמיד, השליטה העצמית שלי נעלמה ברגע, ומצאתי את עצמי בוכה מרוב שוק ואימה. שנים (!) ששמרתי על דיסקרטיות בעניין הזה, ומסתבר שגם בזה נכשלתי. אני עדיין לא מצליחה לתאר לעצמי איך אמא שלי הרגישה.
כרגע... אני רוצה לשכב בחדר שלי ולשמוע מוזיקה עד שארדם. לצערי, כמו הרבה מאוד דברים אחרים גם זה לא אפשרי כרגע, אז אני פשוט מקווה שזה יקרה בקרוב.
העיקר שהיום הזה יסתיים.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
