Here |
כינוי:
::Alice:: בת: 32 פרטים נוספים:
אודות הבלוג
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אוקטובר 2007
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | | 28 | 29 | 30 | 31 | | | |
| 10/2007
אני נשארת חיה בשביל האנשים סביבי.
האבסורד הוא, שהאנשים האלו אפילו לא אוהבים אותי.
ההגדרה שלי ל"אהבה" יכולה להיות שונה או זהה להגדרה של רוב האנשים,
אבל כך או כך המשמעות שלה אבדה.
לפי דעתי, אנשים סביבי לא אוהבים אותי. הם פשוט רגילים אליי. אני אדם נוח - בין אם אני תמיד מסכימה לטפל באחותי כשאמא שלי עסוקה, או אם אני תמיד משמשת אוזן קשבת לחברי. אבל אלו לא מצביעים על אהבה, לפי הצורה שבה אני רואה את זה.
אני חושבת על זה - האפקט החשוב (או עוצמתי) היחיד שיהיה לי על האנשים האלו, יתרחש רק אם אני לא אהיה בסביבה.
כשאני כאן - אני עוד אדם מובן מאליו.
נשמע כאילו זה מטריד אותי, אבל כשאני חוקרת עמוק אני מבינה שזה מה שציפיתי לו כבר הרבה זמן. להיות בלתי נראית.
אני לא אשקר - אני אשמח אם יהיה אדם שיעריך אותי (או אפילו יגדיל לעשות ויאהב אותי), אבל כרגע אני פשוט מתמרמרת בגלל העובדה שאני נשארת חיה בשביל אנשים שלא בטוח שאפילו אכפת להם ממני.
| |
עניין שהטריד אותי ממש קצת בזמן האחרון (מלבד כל שאר החיים),
הוא חוסר ההתייחסות (או אכפתיות?) לעניין הדיכאון מצד החברות שלי.
אני אגיד את האמת - אני לא מעוניינת שאנשים ידעו, ואני התחרטתי מהרגע הראשון שסיפרתי לאנשים נוספים על הדיכאון,
אבל כשסיפרתי למיס פרפקט ומיס סמייל על העניין (לא בהרחבה) תיארתי לעצמי שזה יעניין אותן לפחות קצת (קצת קצת).
זה די אירוני כי זה המצב כרגע הוא שהן שואלות אותי מה שלומי ואני עונה (בציניות שאין צורך לציין אותה) "נהדר" או "מושלם" או "מצוין",
וזה פשוט לא חודר למחשבותיהן כמה מזויפת אני.
אני לא מבקשת שהן ישאלו לגבי זה כל יום, אני לא רוצה אכפתיות או תמיכה או שום דבר אחר.
הציפייה שלי היתה שונה זה הכל.
ובכל זאת זה מפריע לי מסיבה מסוימת שלא אטרח לחקור אותה לעומק.
| |
לחברה שלי (כן כן, המהוללת), כנראה יוצמד בן זוג בעוד כמה ימים.
בחור נחמד בן 17 שהכירה בטיול כלשהו.
למרות הציחקוקים והתגובות הנקבתיות הרגילות, ההרגשה האמיתית שלי מתבטאה בזרמי קנאה לא נעימים במיוחד.
אה כן, כפי שהיא טרחה להזכיר הבוקר, היא מאוד מאושרת.
למה שאהיה שמחה בשבילה? כי אני צריכה להיות חברה טובה.
למה אני לא שמחה בשבילה? כי אני לא יודעת איך זה מרגיש. קשה לי לתמוך ברגש שאני לא מכירה בו.
כמה שקשה לי להודות בכך (ולמעשה עד התקופה אחרונה אפילו לא ידעתי על כך), יש משהו כל כך כל כך מנחם בלהרגיש ייאוש.
לא יכולה להסביר איזה סוג של נחמה אפשר למצוא ברגש לא טוב כמו זה, אבל היא קיימת. אולי אלה אפילו רחמים עצמיים שאיכשהו מנחמים אותי. אני לא יודעת להסביר.
אני רק יכולה לומר שאין לי חשק לשום דבר כרגע. לא לשמוע מוזיקה, לא לגלוש באינטרנט, לא לצאת, לא להכין שיעורי בית, לא לדבר עם אנשים. רק לישון והרבה. לחלום המון חלומות, מוזרים\נוראיים\נפלאים ככל שיהיו. להתחמק מהמציאות, אפשר לומר בקצרה.
| |
לדף הבא
דפים:
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
