כינוי:
::Alice:: בת: 32 פרטים נוספים:
אודות הבלוג
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אוקטובר 2008
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | 1 | 2 | 3 | 4 | | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 | |
| 10/2008
ההיעדרות הבלתי מוסברת של הפסיכיאטר הובילה אותי למן דילמה מאוד מאוד אירונית;
נשארו לי 60 כדורים.
לפי ההוראה האחרונה של הפסיכיאטר, עליי לקחת ארבעה ביום.
לפי חישוב מהיר - הכדורים מספיקים ל-12 יום. עליי לשרוד חודש עד הפגישה הבאה עם הפסיכיאטר, שבה אקבל מרשם נוסף.
אני יכולה לבחור שיהיו לי 12 ימים סבירים, והשאר יהיו גרועים,
או
לקחת 2 כדורים ביום במקום 4 ובכך להרוויח חודש של מצב רוח נמוך עד בינוני.
מובן שלא מדובר בסכנת חיים (כמו לענות בעוקצנות למורה המפחידה שלי ללשון), ועם זאת מצחיק אותי לחשוב על העניין הזה בצורה הזו. אני אוהבת אירוניה, נכון שכבר אמרתי זאת לא פעם?
אבל ברצינות - מצב הרוח שלי מאוד קיצוני לאחרונה. אני יכולה לעבור דרך 200 תחושות באורך זמן של כמה שעות בלבד, וזה מתיש למדי.
לצערי מחשבה על הדברים הטובים (באמת טובים) בחיים שלי איננה פתרון. הפעמים היחידות שבהן אני חושבת על הדברים הטובים שיש סביבי הן פעמים בהן אני מפחדת לאבד את אותם דברים.
זה לא שאני מרגישה באמת רע. לפעמים כואב לי מאוד (עד איחול לבבי לעצמי למוות מידי) אבל רוב הזמן זה משהו שנע בין עייפות פיזית לדיכאון חורף\הרגשה מוזרה.
באוזן: The Cure - Lullaby,
בלב - המון שברי זכוכית שננעצים שוב ושוב.
בראש - אבדון.
| |
תקופה טובה, ahoy (?)
אני לא יכולה להעיד שכל פרט קטן בחיים המפותלים שלי באמת מסתדר. זו רק איזו פנטזיה שאני אגשים בגיל 70 שבו פשוט לא יהיו לי הרבה פרטים בחיים ולכן יהיה קל לסדר שכל אחד מהם יהיה טוב.
ועם זאת נראה שאני מצליחה להשתלט על כל מיני דברים שעד לאחרונה השתלטו עליי.
מדעי המחשב, לדוגמא. עד כה המקצוע הזה זיין לי את השכל מאות פעמים, ועדיין התעקשתי לשמור על הרוח במפרסים ואיכשהו להמשיך הלאה. מסתבר שזו היתה החלטה נבונה - המבחן האחרון היה פשוט למדי (למעט שאלה אחת מזורגגת מתוך 5 שבוודאי לא תשאיר לי הרבה מקום לברוח מתחום ה-"80"). בהתחשב בעובדה שבאותו יום נאלצתי להתעורר ב-4 לבדיקת דם, לאכול חצי ארוחת בוקר, ולדמם את דרכי לבי"ס - אני חושבת שהסתדרתי לא רע. אז נראה שבתחום הזה, בינתיים, אני עוד לא מוותרת לעצמי.
עניין נוסף שעובד לא רע (לא רע? זה דווקא עובד מעולה!) לאחרונה, הוא היחסים עם החבר, שהם הדבר הכי מדהים שקרה לי בכל 4 השנים האחרונות (אם להגיד את זה בקיטצ'יות נוטפת). מדהים כמה שאנחנו דומים ומצליחים להבין אחד את השני.
אתמול בלילה (אחרי שבילינו 13 שעות יחד, לא פחות) הוא אמר את ה-דבר. שמתחיל ב-i love ומסתיים במפתיע ב-you.
אמנם בביה"ס היחסים שלנו במצב hold - כמובן שלהתנשק בלהיטות באמצע ביה"ס זה לא דבר מומלץ, אבל אפילו לדבר בחופשיות הפך לדבר לא ראוי ברוב הסיטואציות, מה שגורם לנו להיות קצת קרים אחד אל השני. זה בסדר - דיברנו על העניין הזה, ושוב הפגנו את ההבנה העצומה שיש בינינו כשהגענו למסקנה שזה הגיוני ואין הרבה מה לעשות בעניין.
אבל (ותמיד יש אחד כזה), את האושר האמיתי מונע המצב המנטלי שלי, שלאחרונה מרגיש בשבילי ממש כמו מאבק נגד עצמי.
כל הרגשה שהיא "לא נכונה" לדעתי, אני נאבקת לבטל אבל בסוף נכנעת ונובלת.
אני מתענה מהמחשבה שהמפגש הבא שלי עם הפסיכי יבוא רק בעוד חודש, ואני משערת שעד אז אני רק אמשיך להיאבק.
לא חשבתי שאגיד דבר כזה, אבל עברה כרגע מחשבה במוחי - אולי הלחץ המתקרב בלימודים הוא זה שיביא גאולה לנפש חסרת המנוחה שלי? זה אפשרי בהחלט.
| |
נדמה שככל שהחיים מתקדמים קשה יותר לעצור.
יש יותר מעורבות עם אנשים, יותר אחראיות, יותר מקום בחיים של אחרים. לעזוב סתם ככה זו אופציה שאחוזי ההצלחה שלה קטנים יותר ויותר, ואולי בשלב זה הם כבר אפסיים לחלוטין.
חשבתי שאם אמנע מהכל זה יהיה פשוט יותר. כשגיליתי שלא, החלטתי לנסות להשתדל עד כמה שאני יכולה, וגם זה לא הוביל אותי למקום טוב יותר.
עוד לא ניסיתי דבר אחד, והוא לסיים עם זה, אבל זה אפילו לא משהו שעומד בפני התלבטות; מעולם לא לקחתי את האופציה הזו ברצינות לא משנה עד כמה הייתי מוכנה לקפוץ ממקום גבוה באותו רגע.
הרבה פעמים אני תוהה אם עוד יש לי תקווה או ציפייה שזה יסתדר, וברוב הפעמים אני לא מצליחה לתת לעצמי תשובה ברורה. מצד אחד, אולי עצם העובדה שאני עוד ממשיכה הלאה היא סוג של ציפייה לכך שמשהו ישתנה, ציפייה פאסיבית אמנם, אבל עדיין ציפייה. מצד שני, אני יודעת שאין לי ברירה אלא להמשיך הלאה ואני עושה זאת בידיעה שיכול להיות וזה לעולם לא יסתיים.
לפעמים זה מדהים לחשוב עד כמה החיים ארוכים, ולפעמים זה מפחיד. כל כך הרבה יכול לקרות בשניה אחת, אך לפעמים במשך שנים לא קורה דבר.
אף פעם אי אפשר לדעת למה לצפות.
| |
לדף הבא
דפים:
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
