כינוי:
::Alice:: בת: 32 פרטים נוספים:
אודות הבלוג
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
דצמבר 2008
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | | 28 | 29 | 30 | 31 | | | |
| 12/2008
עברו חמישה ימים מאז הפוסט האחרון אבל ההרגשה היא כאילו עברו למעשה שבועות.
אני לא יכולה לומר שכל כך הרבה השתנה, אבל דברים קיבלו תפנית משמעותית:
'השלמתי' עם חברות שלי. אני לא אוהבת להגדיר דברים כאלו כ'ריבים' ו'השלמות', אבל אחרי ההתפרצות שלי ביום ראשון האחרון אני משערת ששלושתנו הרגשנו שהיה צורך בסגירת מעגל או לפחות בהסקת מסקנות, ושני אלו נעשו בהחלט.
אני, לדוגמא, הגעתי למסקנה שאנשים הם אנשים - ומה שבעיני נראה לא בסדר יכול להחשב לגיטימי למישהו אחר. דברים כאלו לא ישתנו ואפשר לעבור מעליהם או להיתקע עליהם ולוותר על קשרים חיוניים. צריך לשקול כל מקרה בצורה אינדיבידואלית, אבל האירוע הספציפי שלנו הסתיים עם האופציה השניה.
למרות ההשלמה, אי אפשר להתעלם מכך שקיים עדיין ריחוק די עצום ביני לבינן, יהיה מצבנו ככל שיהיה. זה טבעי וזה בלתי נמנע, ולא נראה שמישהו משלושת הצדדים נפגע מכך.
עתה משהתחלתי לקחת את הכדורים, נדמה שהמצב שלי פחות או יותר התייצב למרות שאני חווה הפרעות פה ושם. מה שכן, זה מאפשר לי לחשוב על כל מיני דברים, ולאחרונה יש לי מחשבה אחת עיקרית שמהדהדת בראש שלי ללא הפסק ואומרת: "תזיזי כבר את התחת שלך ותתחילי לחיות!". אוקיי, אני לא ג'ים קארי ב'יס מן', ואני בהחלט לא איזה סנסאי מתפלצן, אבל בתור בת 16 וחצי שהפעילות שלה מסתכמת בעיקר בשני אזורים אסטרטגיים (AKA חדרי הקט וחדרו הקט של חברי) אני חושבת שאפשר לומר שמשהו חסר. סביר להניח שזה רק עניין של אופי - וזה בסדר. ומצד שני אני דואגת שאולי אני לא מצפה מעצמי מספיק.
יכול להיות שאני פשוט צריכה למצוא עוד תחומי עניין, או שמא להפוך לטיפוס סוציאלי (שזה לגמרי לא אני)?
יש עוד הרבה עניינים על הראש שלי (מתנות ליום ההולדת של חבר שלי, מבחן במתמטיקה, עבודה באנגלית וכו' וכו') אבל.. כמו שנוכחתי לדעת בשנים האחרונות - הזמן פשוט עובר וגם דברים עוברים. עדיף לדאוג לגבי ההווה ולא לגבי העתיד, אחרת מפספסים יותר מדי דברים.
| |
כישלון.
הבטחתי לעצמי שלא אדבר יותר על המוות שלי. הבטחתי לעצמי שלא אאבד שליטה. הבטחתי לעצמי שלא אקלל. הבטחתי לעצמי להיות שונה.
וכל הדברים האלו באו לידי כישלון מוחץ היום.
מצד אחד, קשה לי להאשים את עצמי באופן מוחלט, מאחר ואיבוד שליטה הוא דבר שקורה תוך שניות, ובגלל סיבה מאוד ברורה. ומצד שני, אני הצלחתי להשתלט על עצמי בפעמים אחרות.. למה לא הפעם?
המצב שנוצר היה כמו 2 מול 1. כל טענה שלי זכתה לתגובות מכופלות. 2 מול 1. וכשהצד הבודד הוא במקרה גם אחד כזה שלא יודע להתמודד היטב עם סיטואציות כאלו, מה הם הסיכויים?
אני לא כועסת עליהן. אמרתי להן פעמים רבות במהלך השיחה היום, שאני כבר לא מצליחה להבין אותן. איך אכעס על אנשים שכבר זמן מה השיחות שלי איתם מסתכמות ב"שלום" וב"להתראות"?
אז אני כועסת על עצמי. על שאיבדתי שליטה, על שזרקתי קללות באוויר (לא לכיוונן, אמנם, אבל זה פרץ החוצה מתוך כעס ועצבים). על שנכשלתי.
וכרגע אני רק רוצה להיעלם לנצח, כי יותר מתמיד אני מבינה כמה שאני דפוקה, וכמה שהסיכויים שלי לחיות כמו אדם רגיל קטנים מיום ליום.
אני מעריכה את העובדה שהוא שם בשבילי. אני נשברת כל כך הרבה ונדמה שהוא היחיד שמסוגל להבחין ברסיסים שלי ולהדביק אותם בחזרה.
ומצד שני כואב לי שהוא רואה בי דמות שאני איננה. "מושלמת", "מדהימה", "אלילה". כואב לי לשמוע את זה, בגלל שאני יודעת כמה שזה לא נכון. אני לא הונה אותו, אבל מה אם באופן לא מודע אני גורמת לו להסתכל עליי באופן שונה?
התעייפתי מהכל. אני רוצה ללכת לישון ולהתעורר בעוד כמה שנים.
| |
המציאות הכואבת היא, שבין אם אני על כדורים או לא, אני עדיין דפוקה.
אין לי שום רצון להמשיך לחיות ואני עושה את זה ממש בקושי. לא ניתן לומר שאני חיה. אני מהלכת מתה.
לא מאוחר מדי להשתנות. אבל הנסיבות והסביבה דוחקות בי לעשות יותר מזה, להיות יותר משאני יכולה להיות, בעוד אני דועכת, עייפה ומדוכאת.
אני חושבת שהפתרון הוא או לעשות כמיטב יכולתי, או לדפוק את עצמי עד הסוף. כי להמשיך להיות באמצע עובד בשבילי ממש חרא כרגע.
אה כן, אין לי חברות יותר. הלך קפוט.
הן לא יודעות את זה כי הן לא טורחות לשאול, אבל הסיבה בגללה אני מתנתקת מהן יותר ויותר בכל יום היא שאני לא יכולה לסמוך עליהן. הן מדברות מאחורי הגב על אנשים שנמצאים ברדיוס של פחות ממטר מהן, ויש סיכוי לא רע שהן מדברות, בין היתר, גם עלי. אני לא יכולה לסבול את המחשבה הזו.
ההתנתקות הזו, בין אם באשמתי או לא, היא בלתי נמנעת, ועל אף שהיא כואבת מאוד אני אאלץ פשוט לחיות איתה.
ובקיצור, אני מרגישה כמו לוזרית. אני שונאת את עצמי ואני שונאת לדעת שאני חלק ממי שגרם למצב הזה.
באמת ובכנות, הייתי שמחה אם הכל היה מסתיים ברגע זה. או אפילו בעוד חצי שנה. אני רק לא רוצה לחיות בצורה כזו במשך כל כך הרבה שנים, מצפה כל הזמן לקצת שקט ומקבלת בדיוק את ההפך.
| |
לדף הבא
דפים:
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
