Here

הכל נהדר.
אנשים לא מחבבים אותי בכלל. אני ממש שונאת את עצמי. וכפי שנראה בשנים האחרונות, גם לחיים עצמם אין הרבה סימפתיה כלפיי.

כל צלקת על הפנים שלי היא עוד סיבה לשתות רעל או לקפוץ ממקום גבוה. כל הערה מוסיפה לחשק לדקור את עצמי.

ואני תוהה אם יכול להיות אפילו גרוע יותר.

בקבלת ההורים, קיבלתי וידוי מפתיע מהמחנך שלי: הוא אוהב אותי. כן כן, שמעתי נכון. הוא אפילו חזר על כך כמה פעמים.
בכנות, זה קצת מפחיד אותי שאני מעוררת כזו אהדה כלפיי אצל אנשים אחרים. אני באמת משוכנעת שאני לא כזו "סופר אינטילגנטית" כמו שאנשים טוענים.
מצד שני, זה יכול רק להחמיא לי ולדחוף אותי להמשיך להיות כזו (לא שאני מתכוונת שאני משתדלת להיות כזו. זה הטבע שלי).

בנוגע לפסיכולוגית -
מכירים את זה כשמגלגלים שיחה בראש פעם אחר פעם, וגם מוותרים על שעת שינה תוך גילגול השיחה שוב ושוב?
אני מכירה את זה מצוין, ולצערי, נלווית לזה תופעה נוספת - אי מימוש השיחה.
אבל הפעם זה היה שונה - אני אמרתי כל מה שחשבתי לומר!
אני מדברת, כמובן, על השיחה עם היועצת, שהיתה בלתי נמנעת. זה דחף אותה, כמו תמיד, לקבוע איתי עוד פגישה (כבר ספרתי כמאה כאלו) על מנת להמשיך "לדסקס" בעניין כאילו זה נושא אקטואלי מרתק.
בעיקרון, אני דורשת ממנה (ומהפסיכולוגית, שהן שתיהן, כפי הנראה, "חברות לקפה" או משהו כזה) לעשות דבר בלתי אפשרי - להסיר ב-100% את תשומת הלב שלהן כלפיי. עם זאת, אני מאמינה שיכולת הדיבור והשכנוע שקצת שדרגתי לאחרונה, יעזרו לי לשכנע אותן לעשות את זה. *אגירת מוטיבציה החלה*