Here |
כינוי:
::Alice:: בת: 32 פרטים נוספים:
אודות הבלוג
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
פברואר 2009
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 |
| 2/2009
כשהאפשרות למעבר דירה נוסף לאחר 4 שנות הסתגלות מתנוססת ברקע, אנחנו ממשיכים לחיות כהרגלנו עם רק רמזים לתהיות לגבי העתיד.
למעשה, אני די משוכנעת שכולם ככה. בין אם תרגיש מאושר ונוח במקום הימצאותך, ובין אם המחשבה על בריחה היא כל מה שממלא את ראשך, תמיד תחשוב על העתיד ומה שהוא יביא איתו. על כל אפשרות שתוביל לעוד כמה אפשרויות שיפתחו עוד כ-100 אפשרויות אחרות. מי שהופך את זה לאובססיה, כמו אני ה"ישנה", ימצא עצמו במעגל מאוד אכזרי של מחיה בעתיד. ההווה אינו אלא מעבר למה שיקרה מחר, מה שיכול בקלות להיחשב כפרדוקס שכן עכשיו אנחנו חיים את העתיד של קודם לכן. אז שמרו על נפשותיכם מפני שגעונות אנושיים - לגיטימיים אך מסוכנים.
בכל מקרה מה שבטוח וברור הוא שהזמן עובר מהר. קצת כמו סקס מזדמן במועדון; לא שמים לב למה שקורה באמצע, מסיימים מהר ולאחר מכן שוכחים את כל הפרטים.
בין אם התקופה היתה טובה או רעה היא מסתיימת, והעובדה הזו היא בעיקר מה שהחזיק אותי במהלך שנות הדיכאון וגם בתקופות פחות נינוחות.
ולמרבה הפתעתי, עברתי כבר כחצי משנת הלימודים. עוד כשנה אני אסיים את מערכת חינוך החובה, יפתחו את אזיקיי ואז אהיה משוחררת ואבודה כמה שארצה והיכן שארצה.
| |
אני בוכה כבר יותר מחצי שעה. ואני לא מבינה למה.
הייתי אצל חבר שלי, כאב לי קצת הראש (גם לו). התחבקנו, כמו שאנחנו תמיד עושים. ו-next thing i know- התחלתי לבכות.
יכול להיות שהסיבה העיקרית היא שזה היה יום מוזר.
יום חורפי מדי, יום קצר בבי"ס, ביליתי המון שעות עם חבר שלי.
אבל כשאני חוקרת את זה עמוק יותר, עד כמה עמוק שאני מרשה לעצמי, אני לא מצליחה להפסיק לחשוב שזה בגללו.
הוא כל כך מדהים, בכל צורה ובכל אופן. ולפעמים אני מרגישה כאילו אני כל כך לא מגיעה לו. כאילו הוא בחר ביצור הנחות ביותר בעולם להיות חלק כל כך גדול ממנו. וכשהוא אומר לי שאני מושלמת ושהוא אוהב אותי, כואב לי מאוד מאוד.
הוא שלח לי את זה וזה רק גרם לכל התחושה הזו להתגבר.
אני שונאת את עצמי.
| |
אני נתונה תחת כובד של אופטימיזם. אירוני, לא?
עד לא מזמן (בכלל לא מזמן) זה היה כובד של דיכאון, הימאסות טוטאלית מהחיים ופסימיזם מובהק. ועכשיו הכל התהפך.
בעוד כמה ימים אני אלך לישון אצל חבר שלי, בפעם הראשונה. אני לא יודעת מה מתוכנן עדיין, אבל אני משוכנעת שיהיה כיף.
אני אוהבת אותו כל כך, ואין לי ספק שאנחנו הולכים לבלות עוד המון המון זמן ביחד.
הצטרפתי למערכת העיתון הבית ספרי, ואני חלק מצוות של אנשים סופר נחמדים ומוכשרים. בינתיים הפריצה שלי באה, באופן מפתיע וכלל לא מתאים לי - במדור שקשור לזוגות בביה"ס.
ככל שעובר הזמן רעיון הביקור אצל אבא שלי, בחו"ל, נהיה יותר ויותר מציאותי. כרגע אנחנו בשלב של קביעת תאריך.
זה נראה מאוד רחוק, אמנם, אבל הזמן עובר כל כך מהר שאין לי ספק שהשלבים הבאים יגיעו בזריזות.
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
