כינוי:
::Alice:: בת: 33 פרטים נוספים:
אודות הבלוג
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אפריל 2007
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | | 29 | 30 | | | | | |
| 4/2007
תשובות לשאלון השבועי
נניח והייתה לך האפשרות להביט בעצמך מהצד, מה היית רואה?
את "הצלצול" (הכוונה היא לילדה מהצלצול, סמארה, -זוהי צורת ההתנסחות העצובה של בנות כיתה ח' מבי"ס שלי.-).
ואם היית מישהו אחר, היית מתחברת איתך?
תלוי איך אני בעצמי הייתי. אם הייתי כמוני אז כן.
היית חושבת שהמישהי הזו שזו את, היא אדם שמח או דכאוני?
תסתכלו על עיצוב הבלוג ותגידו לי אתם.
מה היית חושבת שיש לשנות בה?
הייתי זורקת אותה לחמישה מהפכים ב"מהפך",
וטיפול פסיכולוגי של שנתיים+.
באופן כללי, האם היית רוצה להיות מישהו אחר?ואם כן, אז מי (כולל מפורסמים)?
אמה ווטסון.
בריטית (המבטא), הארי פוטר (השחקנים), והצרפתית שלה (כי אני מתה לעבור את המבחן ביום רביעי).
מה את אוהבת בעצמך? ומה את שונאת?
העובדה שיש לי מצפון. שאני חושבת פעמיים, או מאה, לפני שאני עושה או אומרת משהו.
שונאת? חלשה מדי.
אילו תכונות, כשרונות ואיכויות היית שמחה שיהיו לך אף על פי שכלל אין לך אותן?
נגינה, ציור.
היכולת להצחיק.
האם את חושבת שיש מה לשפר בביטחון העצמי שלך?
הו, ללא ספק כן.
האם את עסוקה יותר במראה שלך או במה שבפנים?
בשניהם.
האם יש לך נטייה לבקר את עצמך, או להיות מרוצה ממה שאת?
זה משתנה בקיצוניות.
ולסיום, בצורה הפשוטה ביותר: האם את אוהבת את עצמך?
לא כל כך. אולי קצת.
| |
מאניה דפרסיה.
אז עכשיו גיליתי שלדבר הזה שיש לי קיים שם.
לפי הוויקי-מורותשונאותאותי-פדיה,
זו הפרעה בה אדם סובל משינויים קיצוניים ומהירים מאוד במצב הרוח.
דברים שונים שאני מזדהה איתם מאוד הם:
" הלוקה בהתקף מאני מאופיין במצב רוח מרומם או באופוריה, והוא נוטה לרקום תוכניות חדשות. מחשבותיו מהירות, והדיבור - אף שהוא מהיר מאוד - אינו מצליח להדביק את קצב המחשבה, כך שלעתים משמיט החולה מדיבורו משפטים או חלקי משפטים, דבר המקשה את הבנתו.." - הערה קטנה: אמנם אין כל כך איזכור לזה בבלוג, אבל כן, לעיתים זה קיים אצלי. אני פשוט לא רואה סיבה לכתוב על זה. "מצב הדיכאון (דפרסיה) הקליני מאופיין בירידה קיצונית של מצב הרוח, המלווה בתחושת אין-אונים והיעדר תקווה עד ייאוש מוחלט. יש נטייה לצמצם באופן הדרגתי את הטרטוריה שבה מתנהלים החיים ולהתנתק מהסביב."
אני חייבת להודות- תמיד יש משהו מושך בלהיות שונה מאחרים,
גם אם מדובר בשוני לא טוב (אך לא חמור מדי).
אם בכיתה ו' היו אומרים לי שאני אסבול מהתופעה המעצבנת הזו,
הייתי צוחקת וממשיכה לחשוב כל היום מה לעזאזל יוכל לגרום לדבר כזה, ובסופו של דבר שוללת את האפשרות שזה יקרה אי פעם.
מסיבה כלשהי, יש לי הרגשה חזקה שגם לאחר גיל ההתבגרות מלא התהפוכות אין לי סיכוי טוב להיפטר מזה לגמרי.
הסוד הוא להיות פעיל, לא לישון יותר מדי, לאכול טוב וכו', ולמרות שהדברים האלו יוכלו לקחת חלק בחיי בעתיד (כי כרגע הם לחלוטין לא), אני עדיין חושבת ששום דבר לא יעזור הרבה.
*הטקסט המשעמם הזה הוא הסחת דעת קצרה מהימים האחרונים שהיו כל כך נוראיים שאין לי רצון אפילו לכתוב -להתלונן- עליהם*
-
| |
כנהוג ביום שישי בערב,
אני נגררת אחרי חברי למקום נידח כלשהו בעיר.
מה הפעם?
באולינג.
אולי זה הזמן לציין שספורט זה שיא הכישלון בשבילי.
נכון, אמנם עד כיתה ו' זה היה השיעור הכי אהוב עליי (ובעצם, על מי לא?)
אבל בכיתה ז' הגוף שלי החליט לבגוד בי ולהתעלם מכל שנות העבודה הקשות שהזכרתי מקודם.
באולינג לא מצריך המון סיבולת, שרירים או כוח (נו טוב, קצת כוח),
ובכל זאת אני מוצאת את עצמי חסרת אונים אל מול כדור מגושם וכבד,
ועצמים ארוכים בסופו של מסלול שמצפים ליפול לתהום, בפעם המיליון כבר.
הו, עצובים הם חייהם של הפינים.
אך אמנם, מצאתי את עצמי בערך באמצע הטבלה של חברי. ממוצע ביותר, הכי טוב שאני יודעת.
-
נשיקות.
מה זה המנהג המוזר הזה,
שכשפוגשים אדם שמכירים נותנים לו נשיקה על הלחי?
אפילו בתולת שפתיים שכמוני תתנגד למנהג האידיוטי הזה,
בעיקר כשהמקרה האחרון היה עם אדם שהיא לא פגשה כבר שנה. ולא כל כך אכפת לה ממנו.
אם תסלחו לי, אני צריכה ללכת להצמיד שפתיים עם כמה תרגילי מתמטיקה חביבים וסקסיים.
.
| |
לדף הבא
דפים:
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
