Here |
כינוי:
::Alice:: בת: 32 פרטים נוספים:
אודות הבלוג
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אפריל 2010
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | 1 | 2 | 3 | | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | |
| 4/2010
אני חייבת לשמור לעצמי קטעי זכרון שעלולים ללכת לאיבוד בין כל המעללים שלי ביום יום.
על מי אני עובדת?
משך כשנתיים (או שלוש?) יצרתי תיעוד של הדיכאון שלי, והרי אני שוב כאן לתעד את אותו הדבר. אחלה פרוגרסיה, אליסינקה.
ההיעלמות הפתאומית של הפסיכיאטר שלי היתה כמו פטיש בראש. כמובן שהבלבול של המזכירה של מכבי כשהזכרתי את שמו של הפסיכיאטר ("אין אצלנו רופא כזה"- אה כן? אז מי רשם לי פרוזאק במשך שנה?), לא עזר לי להרגיש יותר שפויה משאני בכל מקרה. כנראה זו טעות לצפות שקופת החולים שלך תהיה אחראית. my bad.
ואז התחלתי לעבוד ולהרגיש יעילה, לשם שינוי. קצת נוצלתי מבחינת כמות משמרות (באמת חשדתי ש-5 משמרות בשבוע זה טיפה מעבר לנורמה, בגיל 17) אבל זה לא הרגיש רע בכלל. אבל גם זה נמאס עליי.
אז רשמית התפטרתי בתחילת מרץ. מעשית, אני עדיין באה אחת לשבוע. וכי למה? מפני שאני אדם חלש ופחדן, וכשהבוס שלי לשעבר מתחנן שאני אבוא לעבוד כי חסרים לו אנשים (חודש זה לא מספיק זמן לארגן איזו נערה נואשת לכסף?) אני נכנעת די בקלות.
כמובן שחוסר הידיעה לגבי האופן שבו יראו השנתיים הבאות בחיי, מוסיף לדיכאון הכללי. סביר להניח שאדע לאן אני מתגייסת רק... ביום הגיוס. אידיאלי.
התחלתי ללכת לפגישות עם פסיכולוגית. קצת מוזר לצאת מהפגישה וישר לשלם, כאילו אני קונה מילות שפיות במכולת.
אני כבר לא יודעת מה יעזור לי, אם בכלל. מה הטעם בלחיות כשזה מרגיש רע כל הזמן? למה אי אפשר לתת למישהו את החיים שלי? תנו לי פסיכולוג שיוכל לענות לי על השאלות האלו.
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
