Here

רק לפני כמה שעות כתבתי שאני מצפה שהכל ילך בסדר היום.
אני פתטית.

שיומיים יעבור עליי בשלום? זה אפשרי?
היום נוכחתי לדעת שלא.

לא כל כך הפתיע אותי הקטע שאני צריכה לבכות ולהתעצב
ביום שאמור להיות היום הכי שמח בשנה.
זה די עצבן אותי, יחד עם העובדה שנוכחתי לדעת ש... טוב, לאף אחד באמת לא אכפת ממני.
בדיוק כמו שחשבתי.

מסיבת הפתעה אין,
מתנות אין,
שמחה על שהצלחתי לשרוד עוד שנה גם אין.

כבר בבוקר מצב הרוח שלי נהרס (תודות למתמטיקה ודברים נוספים),
ומיותר לציין שזה לא כל כך עבר.

ברגעים כאלה אני ממשיכה לחשוב מה אני עוד עושה כאן.
לסיים את הכל זה כל כך פשוט,
כל כך טוב ומספק.
ואז אני נזכרת בכמה שאני לא אמיצה, ועצלנית, ויורדת מהעניין.

יום הולדת שמח.