בימים האחרונים עברתי על כל הארכיון של הבלוג שלי.
מצאתי הרבה דברים מעניינים ולהפתעתי - גם נוסח כתיבה מאוד אופייני לי (ומאוד מפותח, יחסית לעכשיו).
אבל כמעט כל פוסט שקראתי גם לי לסוג של עקיצה בלב -
הדברים כל כך השתנו. ככל שאני מתבגרת אני גם נאבדת יותר. זה לא אמור להיות ההפך?
אני כל כך שמחה שפתחתי את הבלוג הזה. זה באמת אחד הרעיונות היחידים הטובים שעלו לי בשנתיים האחרונות.
-
השבוע הקרוב יהיה עמוס במיוחד.
בפתח, יש לנו:
פרויקט באנגלית
בגרות בצרפתית
מבחן בביולוגיה
בוחן בגיאומטריה
ולבסוף - יום ההולדת שלי, שיתפרס על פני כל סוף השבוע הדחוס עד מאוד שיהיה לי.
אני מרגישה קצת לא בנוח, כי אני משערת (אוקיי - אני בטוחה) שהחברים שלי מארגנים לי הפתעה נחמדה ליום ההולדת,
וזו תקופה עמוסה שבה, לדעתי, הם צריכים להתרכז בדברים חשובים יותר.
שום דבר שאעשה או אומר לא ישנה את זה, נותר לי רק לקבל את העובדה שאני נמצאת ליד אנשים מאוד אכפתיים וטובים.
השאלה היא לאן אני נכנסת בכל העניין הזה.
אני אוהבת את עצמי, לפחות בחלק מהזמן.
אבל אני סובלת מהקטע הגופני ואוי - כמה שאני סובלת.
זה מטופש, זו רק גופה. בפנים אני מכילה, כמו כולם סביבי, מערכת ביולוגית אחת המדהימות שנוצרו אי פעם ביקום הזה.
אולי אני מושפעת יותר מדי (הרבה יותר מדי) מהשטחיות והדרישה לשלמות שזורמות מכל עבר,
ואולי באמת יש לי כמה חסרונות שאני בסה"כ צריכה לקבל.
בתכלס, לא משנה אם אראה כמו אלקסיס בלדל (חתיכה מועדפת עליי מאז ומתמיד) - אני עדיין אהיה אדם אובססיבי ודפוק שזקוק, כנראה, לטיפול פסיכיאטרי ארוך ולטוויסט משמעותי בחיים.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
