כינוי:
::Alice:: בת: 32 פרטים נוספים:
אודות הבלוג
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
יולי 2008
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 | | |
| 7/2008
אז מסתבר שקיבלתי הצעה לא רשמית (וגם די לא ברורה, האמת) ליציאה לסרט 
"בלה בלה בלה...
him: אולי נצא לסרט מתישהו...
me: כן, אפשר
בלה בלה בלה"
אולי הוא התכוון לקבוצה הרחבה שלנו, אולי סתם לכמה אנשים, ואולי רק לשנינו.
האמת היא שאפילו המשפט הרב משמעי מוביל לחשד - אולי הוא ציפה לראות את התגובה שלי ולהסיק מסקנות כלשהן.
כך או כך, אני לא מתנגדת שנצא רק שנינו, השאלה היא באיזה תחום זה יהיה (ידידות, או משהו מעבר לזה?)
בכל אופן, כל העניין מזכיר לי את הקטע הנחמד שהיה לי בשנה שעברה עם מר dumbass (קליק) אבל יש לי הרגשה שזה יהיה שונה הפעם, לא משנה לאיזה כיוון זה יתפתח (אם בכלל..  ).
-
חוץ מהעניין הזה אפשר לומר שאני די לחוצה - יום ההולדת של חברה טובה שלי יחול בעוד כשבועיים ובינתיים אני תקועה מכל מיני בחינות בכל הנוגע להפתעה ומתנות. אני אשתדל לעשות את המקסימום החל משבוע הבא, ובעזרתו של ידיד - להוציא לפועל משהו שישמח אותה.
| |
אני יכולה למנות על יד אחת את מספר האנשים שבאמת מוצאים בי משהו.
השאר מתחלקים לכמה קבוצות:
1. אלה שלא אכפת להם ממני
2. אלה שמנסים להראות שאכפת להם ממני, אבל האמת שהם לא שמים זין
3. אלה שהם, מה שאני קוראת לזה, "רגילים" אליי - יש להם חובה לדאוג לי ולהראות כלפיי אכפתיות, והם רגילים לנוכחותי.
בעיקרון, אני כלום. אני ממש שום דבר. ביחס לעולם הזה אני חרק קטן, שאפשר למעוך. הכל ימשיך להסתובב ולהתנהל כרגיל.
רק בסביבה שלי יהיה שוק קטן, שום דבר מעבר לזה.
אבל אני?
ובכן, אני אמצא סוף סוף את השלווה.
אין שלווה בחיים, יש מנוחה במוות.
אני מרגישה חרא בלי סיבה מסוימת.
יש לי אנשים שאוהבים אותי, מקום לישון בו, תעסוקה מינימלית, בריאות (גם כן די מינימלית, אבל בכל זאת), ואני לא יכולה להפסיק להרגיש לא טוב. כמה נפלא לחיות...
| |
חברים, והתבייכנות של מלכת דרמה טינאייג'רית.
כל אחד צריך חיי חברה; זה דבר טבעי וחיוני, ואחלה של תוסף תזונה לאגו.
אני לא יודעת איפה אני נכנסת בקטע הזה, כי חברים תמיד היו בשבילי, מעבר לחברות, גם סוג של מטרד. מעמסה נפשית.
החל מחברה שסיפרה למישהי אחרת משהו שאמרתי על אותה מישהי (סוג של קארמה
אני מניחה, שהגיעה לכלבה שהייתי) ועד לחברים שאין לי מושג או חצי מושג מה
טיב היחסים שלי איתם. מאז ומתמיד את החברות שלי עם אנשים ליוותה גם אשמה
מסוימת; לעיתים כשפגעתי במישהו, או כמו עכשיו - כשאני מרגישה שאני לא
מצליחה לספק את רצונותיהם (ולא, דווקא לא מבחינה מינית!).
לאחרונה... זה כאילו התנתקתי מכל אדם בעולם הזה. במשך השנים האחרונות התרופף הקשר שלי עם יותר ויותר אנשים, ואני לא מתביישת לומר שלקחתי חלק די גדול בהתרופפות הזו.
עם זאת, היתה קבוצה של אנשים שהייתי ממשיכה לשמור איתם על קשר, בעיקר כי היתה גם קרבה פיזית - ישבו איתי באותה כיתה וכו'. אבל זו היתה העמדת פנים.
למעשה, מעטים מאוד, ואולי אפילו אין כאלו - האנשים שאני באמת מרגישה אליהם קשר כלשהו. אני יכולה להעצים בהבנה, להרגיש בטחון כמעט מלא כלפי מישהו, אבל קשר אמיתי - ספק.
בכל אופן, אותה קבוצה, היא עכשיו במתכונת חלקית, ובאופן הפוך לחלוטין משאמור להיות - אני מרגישה הרבה פחות קשורה.
אולי קשה לי למצוא את מקומי בין דיבורים על חברה ש"כבר לא מה שהיא היתה", לבין בדיחות אישיות ושטותיות או יציאות לסרטים שלא תמיד מעניינים אותי. אולי אני יכולה פשוט להימנע מהכל. אבל אז?
מה שקורה אז הוא התרחקות טוטאלית, מה שהיתה צורת נסיון ההתאבדות החברתית שלי בשנה שעברה. נסיון ההתאבדות החברתית נכשל, כי אם כן אני עדיין נמצאת בין קבוצה של חברים, אבל אני מרגישה כאילו אני נופלת לתוך עוד ועוד נסיונות כאלו.
שתי החברות הטובות שלי, הן למעשה חברות הכי טובות בעצמן. וכשמתוך שלושה יש זוג - תמיד יש את מי שנשאר בחוץ, ותמיד רוב הסיכויים יהיו שזו תהיה אני.
את החברות שלי קשה לי מאוד לפענח או לתאר. עם חברה אחת קיים קשר לא ברור, וקיצוני למדי; לעיתים מגיע למשהו קרוב לקנאה\שנאה, ולפעמים מרחיק עד צחוקים ובילויים ארוכים ביחד. כך או כך, התחושה הכללית היא שאין לה סבלנות כלפי, שהיא מקנאה בי משום סיבה (אדם יודע שהוא באמת מגיע נמוך מאוד אם הוא מקנא בי) ושהיא לא נהנית איתי במיוחד.
החברה השניה מוצאת בי כלי, לא - literally כלי - שיכול להכיל את כל הדיבורים והפריקות שלה, 7\24. זה לא מטריד אותי במיוחד, אם כי יש לי בעיה עם תגובות - הרבה פעמים כשאני מגיבה לכל מיני דברים שמגיעים אליי אני מרגישה שהתגובה נשמעת, רק נשמעת בעיני אחרים - לא כנה. אפילו על רמה של זיוף. אבל אני מנסה להתעלם מזה ולהרגיש בסדר.
בכל אופן, אני נאלצת לשמוע את דיבוריה באותם נושאים כל הזמן. מלבד העניין הזה, אנחנו עוזרות אחת לשניה במתמטיקה, ולפעמים אפילו היא מקשיבה לי. בזאת זה מסתיים.
שתי החברות האלה, עושות מקסימום של המקסימום, ומארגנות, since 1908, את מסיבות ההפתעה הכי נהדרות, בכל יום הולדת. הן נהנות מזה, ומי שחוגג יום הולדת נהנה מזה. בין האנשים האלו - גם אני. מסיבה כל כך לא מובנת, מסיבות ההפתעה שלי נראות בעלות ההשקעה הכי רבה. אולי זה אמור להיות מן סימן "שימי לב  " ולומר לי - "היי! ממה לעזאזל את מודאגת?" אבל כשחושבים על זה, אני מקבלת יחס מאוד שונה ביום יום מהיחס שאני מקבלת ביום ההולדת, דבר שהוא מובן מאליו, אבל במקרה שלי - יש בו משהו קצת מחשיד.
העניין עם מסיבות ההפתעה הוא שלא כל כך הייתי בהם לעזר, כשעוד התחילו. זו היתה התקופה של ה"כאילו דיכאון" ולכן נמנעתי מכל פעילות חברתית שהיא. אבל בחצי שנה האחרונה עשיתי, גם אני, את המקסימום, והאמת על מה שהן חושבות על זה הוטחה בפני בצורת כל מיני הערות חסרות טאקט, שהתעלמתי מהן בנונשלנטיות.
שאר האנשים בקבוצה הם בנים. עם אחד מהם יש לי קשר נהדר, ואולי כזה שאני יכולה להגדיר כאמיתי (סוף סוף), כבר יותר מחצי שנה. הבנאדם כרגע בחו"ל אבל זה לא מונע מאיתנו לעשות שיחות וידאו ולצחוק מאותן בדיחות, כאילו הוא נמצא ממש כאן. אבל כמו בכל קשר שיש לי עם אדם כלשהו, גם כאן יש דאגה מסוימת - אני מפחדת שזה יעבור את גבולות האפלטוניות שבקושי הצבתי ויגיע למקום שאני בכלל לא רוצה להיות בו  .
וכרגע אני פשוט בדילמות. כשאני נמצאת איתם, בערבים שבהם אנחנו נפגשים, תוהה עם מי לדבר ומה לעשות, אני מרגישה צבועה. מאוד מאוד צבועה. אולי אני לא, וכל אחד מרגיש משהו כזה כלפי אדם אחר. אבל כמה זמן דבר כזה יכול להמשיך, והאם הוא מתפוצץ בשלב מסוים?
| |
לדף הבא
דפים:
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
