סירופ בצבעי הקשת זורם בעורקיה, מנביט בראשה פירור אופטימיות דל.

היא ידעה שעוד מעט,

כשתעצום את עיניה הבוהקות אל תוך הלילה השחור,

הכל יסתדר.

היא תקום ותהלך על הדשא הרטוב,

תמעד קלות על עקביה השחורים שנותנים לה יתרון של 12 ס"מ אל מול האדמה,

ולמרות המרחק, תרגיש עקיצות קטנות של טל נושקות לקרסוליה.

תגיע אל אותה שכונה מוזנחת אשר הקפידו לטשטש בשטיחי גינות קטנות,

אל אותה דירה שקראה לה בית. 

והשקט ישוב להתקיים.

אך היא נשארה מתנדנדת על נדנדה חורקת בצבע אדום מלוכלך,

תופסת ברכות את השלשלאות המאמיימות להחליד את כף ידה התמה.

לא אכפת לה,

תופסת נקודה באוויר ועינייה מטפחות אותה בבלעדיות מוגזמת.

גבותיה מעידות עליה כי היא כועסת עכשיו,

אך זו עדות שקר.

להגנתה,מזנקות במהירות הדמעות,לאחר שהתרכזו בתוך שלולית צפופה בתחתית העין.

האמת יצאה לאור.

רגליה כבדות עליה,אך היא נשארת נאמנה לנעל המעוותת השחורה.

ידיה חלשות,בוחרות להתעלות מעל הדמעות ולמחוק אותן,

ידה האחת מתפרסת על איזור רחב מידיי, וזו מגלה כמות נכבדה של איפור בצבעים של ורוד וסגול

מעורבבים בכף ידה.

לרגע התסכול עלה על גדות שפתיה,שהחליטו להתעקם לכיוון האף.

ראשה שכח כיצד לנשום, וכעת  כל העיר שמעה את דפיקות ליבה המתחנן לעוד:

בום, בום,

בום.

שכבת המייקאפ פלרטטה איתה בעוד צבעי הגוף המוגזמים בנצנצים ילדותיים

בקשו שתחוס על חייהם.

היא הסיטה את הפוני הורוד, בתנועת סירוק-

כשרק שתיים מאצבעותיה תומכות במעשה זה..

הנידה ראשה הצידה תוך תוך שהיא בוחנת את ידה המלוכלכת..

חיוך זדוני ביצבץ בתוכה, כשהחליטה להכנע להטפות הסביבה..

הרימה ידה בתשוקת אוהבים ועסתה את פניה.. מורחת את גבותיה השחורות שהופכות אט אט

למפל של סוריאליזם, תוך ערבוב מהסס בצללית בצבע כלום שמתחתן.

היא מרשה לעצמה להוות כרודן נבזה על פנייה, לעשות בהן כרצונה-

להקים משטר טוטאליטרי עם אידואלוגייה קפדנית

של חדי קרן ושמיים.

תחושה זו ממכרת אותה, ולרגע אחד היא מבקשת שתחייה כך לנצח, כי כל העולם לרגלייה..

ולה לא נותר אלא ללטף בעדינות את שפתיה העבות,

ולהוריד מהן שכבת ענק של ורוד עדין בטעם תות.   

והנה ביקשה לקדש את נֶתִינֶיה,תושבי ממלכתה המבקשים להניח ראשם על ברכיה,

להרגיש את טוהרה,את עוצמת ידיה כשהיא עוצמת את עיניהם,

נותנת להם גם לו למחצית השניה, להכנס לעולמה המוצף במים סגולים,

קוצפים וגועשים בתוך ארמון של חדר אחד.

צונחת עתה ממושב הפלסטיק המצועצע, כמו התעופפה בקלות וכבר שתי ברכיה כיבדו את הדשא הרטוב,

בעודו מחליף צבעים עם שמלתה הנפוחה מעוטרת במשושים-מחומשים בכל צבע שתוכל בעינייה לזהות.

מכנסת עצמה לתנועה בלתי רצונית, אוחזת כל חלק בגוף בבקשה שלא יברח,לא עכשיו.

טפיחות האדמה אט אט התחזקו, עטפו את אוזניה ברכות בזמן שראשה האמין כי עדר פילים שלם מתקרב אליה בריצה חוששת אך מביעה דאגה,

כשהבינה, הסיטה ראשה מעל כתפה והסיטה מבט מרוח לעברו.

"היי, את בסדר?",נגלו לפתע פנים לבנות מקושטות בזיפים ארוכים ועיטורים עדינים.