שלום לקוראיי הנאמנים.
השבוע החלטתי לתת לכם לקרוא את סיפורה של אחת מחברותיי, סיפור בהחלט אמיתי, ארוך, אבל מרגש מאוד.
לאחר שתקראו, תוכלו להגיב אם תרצו, אך להבדיל משאר הפוסטים שלי בהם אני עניתי בתגובות, נתתי להילה את הזכות לענות על כל התגובות שיופיעו בפוסט זה - שהוא כמובן עליה.
"בנות, הצלצול היה כבר לפני חמש דקות .. תתחילו להתפלל " – המורה אומרת.
"ורק שתדעו, ממחר על כל דקה שאתן מבזבזות אתן תשלמנה כפול" - היא "מאיימת".
כל בוקר, באולפנא אני מתפללת.
אני מתפללת את אותה התפילה בדיוק החל מ"אדון עולם" וכלה ב"עלינו לשבח".
בגלל שהתפילה שגרתית, ואולי מידי שגרתית, אני לא מתכוונת בכל התפילה.
כשאני מגיעה ל"רפאנו" פתאום- אני מבקשת את זה מכל הלב . זה קצת חוצפה מצדי, אני חושבת.
אני כזאת אגואיסטית. מה שאני צריכה אני מבקשת מכל הלב, מה שאני צריכה להודות עליו צריך לבוא מכל הלב באותה מידה. זה קצת קשה.
יש תאריכים מסוימים שקשה לשכוח, וכואב להיזכר בהם. אני מוכנה להיזכר בהם, בשבילכם, אך אנא – אם הגעתם לשורה זאת, תמשיכו עד הסוף כי יש לי משהו חשוב לומר לכם.
ה19.2 בכל שנה יהווה בשבילי בכל שנה תאריך משמעותי במיוחד, לזכר אותו אחד שארע ב2005.
בהפניה \ הזמנה לניתוח מצוין תאריך לועזי, ולכן אני מציינת וזוכרת אותו כלועזי. למען האמת את העברי אני גם לא זוכרת. אם בכלל ידעתי.
יש לי מין מעשה שאני עושה באופן שגרתי בלילות שלפני ניתוחים, שהיו, ואמן שלא יהיו עוד כאלה.
אני מרגישה בלילות שלפני ניתוחים כמו ילדה קטנה שרק מתחננת על החיים שלה. ומה עושה ילדה קטנה שקשה לה ? פונה לאבא , וכן אני פניתי לאבא, לאבא שבשמיים.
מה שביקשתי זה כ"כ אישי שבכל מילה שאני מקלידה אני מתלבטת.
בקשתי- אבא שבשמיים תן לי להתעורר מהניתוח הזה.
בקשתי- אבא שבשמיים תעשה שאמא ואבא לא יהיו עצובים. הם מנסים להסתיר וזה לא מצליח.
בקשתי- אבא שבשמיים תעזור לי, שלא אבכה ליד אמא ואבא , שאצליח להיכנס לניתוח –ל-ב-ד-.
בקשתי- אבא שבשמיים תעזור לי להשתקם.
בקשתי- אבא שבשמיים תעשה שלא יכאב יותר מידי. ושאני לא יפחד,מכל איש תמים שרק רוצה לעזור.
בקשתי- אבא שבשמיים תעשה שלשכן שלי זה ששוכב בחדר הסמוך יפסיקו הכאבים והכל יעבור בשלום
בקשתי- אבא שבשמיים תן לי לחיות , אל תיקח אותי אליך, טוב לי פה . יש לי מה להספיק לעשות כאן. יש אנשים שצריכים אותי. יש אנשים שאולי , אני הכל בשבילם. עוד לא הספקתי להגשים המון חלומות. עוד לא הספקתי לכבד ממש את ההורים . עוד לא הספקתי להסב נחת. עוד לא עשיתי, עוד לא הספקתי. כל כך הרבה דברים לא הספקתי. והרי אני רק בת 14 . כ"כ הרבה לא הספקתי . אנא , תעזור לי, תשאיר אותי כאן, תן לי להספיק , לחוות ולהרגיש (ולא כאבים..)
הבטחתי - להתנהג יותר יפה לאחותי הקטנה.
הבטחתי- לכבד את אמא ואבא.
הבטחתי- לעזור לאחרים.
הבטחתי – להיות הילדה הכי טובה בעולם בשבילך אבא שבשמים, להוסיף מצוות, לגרוע מעברות.
הבטחתי , בכיתי , בקשתי התחננתי.
אני מנסה לתאר את הפחד שהיה לי. ואני לא מצליחה.
זה היה כל כך עצום, שהפנמתי ולא ספרתי , אפילו לא לאחותי הקטנה שהיא הלב שלי.
אבל הרגשתי הכי טוב שסיימתי , שסיימתי לבכות. הרגשתי כאילו באתי לאבא ואמרתי לו את כל מה שאני מרגישה – והוא שמע! זה לא "כאילו" זה באמת.
אם אני אומר לכם שנרדמתי באותו הלילה זה יהיה שקר . טוב שיש דיסקמן (עוד לפני שהתחלף לmp)
הדמעות זלגו , יחד עם המוזיקה שהתנגנה לה באוזניות שבאוזניי. הכרית נרטבה , כבר לא נשארו דמעות.
בערך ב-4 לפנות בוקר נרדמתי. קרני השמש ורעש של צרחות התינוקות העירו אותי. הבוקר חזר – וכך חזרה לה התפילה הקטנה שלי. השעון תקתק , וכל תקתוק היה נדמה כתקתוק לפני פצצה. שתכף, ממש עוד מעט, תתפוצץ וחלום הבלהות הזה יגמר. שום דבר לא התפוצץ, ושום חלום בלהות לא נגמר.
שעת הניתוח הגיעה, וכן רופאים ואלונקה. בכי לא היה יותר מידי, מוזר. בהמתנה היה בכי, שוב בכי סביר. מוזר. הדלת נפתחה ובאו לקחת אותי . כולי תפילה, 'לא לבכות לא לצרוח עד שאני אהיה בחלק השני , מאחורי הדלת. שאמא ואבא לא יראו. בבקשה!' אני רק מדמיינת את זה והדמעות על הסף.
בכיתי,קצת. הדלת נסגרה . ב"ה נכנסתי לבד. ואז שהיא נסגרה , הברז, הברז של הדמעות נפתח.
שוב , שוב אותה תפילה בלב שלי , ילדה קטנה. נרגעתי די מהר . כולם שם בפנים היו טובים מאוד שלא היה נעים לי כבר לבכות... מכאן אני לא יפרט.
התעוררתי. מסתבר שהניתוח הסתבך . מכאן והלאה עברתי כמעט חודשיים של סבל.
אבל תפילתי, התקיימה!
בקשתי להתעורר – התעוררתי בעזרתו יתברך.
בקשתי שאבא ואמא לא יהיו עצובים מידי- זה התקיים עד כמה שיכולתי להסב את זה , חייכתי וצחקתי רוב הזמן למרות שבפנים היה בא לי לצרוח ולבכות.
בקשתי שלא אבכה ליד אמא ואבא , שאצליח להיכנס לניתוח לבד – זה –ב-י-ד-י-ו-ק- מה שהיה.
בקשתי תעזור לי להשתקם- והשיקום בעזרתו יתברך היה בין המהירים שהיו שם במחלקה.
בקשתי לא לבכות ולא לפחד- בכיתי פחדתי , אבל זה השתפר ואח"כ כבר בכל אינפוזיה לא הוצאתי הגה , ולא פחדתי.
בקשתי שלשכן ההוא ליד במחלקה יהיה טוב – השכן שלי השתחרר יום למחרת.
בקשתי לחיות – בעזרתו יתברך התעוררתי ואני כאן מקלידה לכם.
אני רוצה לומר לכם , אפילו הסיבוך בניתוח היה לטובה . מהסיבוך השתנו החיים שלי, השתנה האופי שלי. אני לא יודעת מה קרה אבל בא לי לתת מעצמי יותר ממה שהיה בא לי אי פעם . זו אחת הסיבות לכתיבת המכתב הזה (שנכתב שנה ופלוס לאחר אותו ניתוח) שלמרות שהוא כ"כ אישי אני מחליטה לחשוף אותו – אליכם.
אותה התפילה , שהייתה לי בלילות שלפני הניתוחים מתנגנת אצלכם, אצל כולם.
יכול להיות שהבקשות יותר משמעותיות , יכל להיות שממש פחות.
העניין אותנו שכולנו מבקשים מאבא שמיים שאנחנו צריכים משהו.
יש רגעים בחיים שלי שהבנתי שאין לי לאן לפנות . לא לאבא ולא לאמא , לא לאחותי ולא לאחי, לא לחברות שלי , לא לבית ספר שלי. הבנתי שאין לי לאן לפנות וחוץ מאליו. אבא שבשמיים.
כי אבא ואמא לא יכולים לעשות ניתוח במקומי, כי הבעיה היא בגופי שלי. וכן האחים שלי והחברות והבית ספר וכל מי שאני מכירה.
אבל אבא שבשמיים,
שומע אותי. יכול להקל עליי, לעזור לי. (אחד הניתוחים שלי תוכנן ל2 אברים בגופי. בסוף הוא בוצע רק ב-1 כי באחר הכל היה תקין !!!!!!!! לחסוך כאב באיבר – אתם יודעים כמה משמעותי זה ? )
רק הוא , אבא שבשמיים יכול להבין ולעזור לי במצבים הללו. ומבינים את זה לצערנו , רק במצוקות.
- כמו שידעתי לבקש עליי להשתדל לעמוד בהבטחות ולקיימם.
- כמו שידעתי לבקש עליי גם לדעת להודות.
- אתם תבינו בחיים שלכם, שבסופו של דבר אין למי לפנות אם לא לקב"ה . והוא שומע , והוא מרחם כי הוא אבא. איזה אבא לא אוהב את ילדיו? וכל דבר שנראה לנו רע עלינו להבין שהוא רק לשם חינוך ומטרה שאולי לא נראית לעין שלנו , לעין האנושית הכל לטובה כי הקב"ה יודע מה הוא עושה. יותר טוב ממנו.
אני משתדלת להודות לקב"ה גם בחופשים, וגם לי יש מעידות- אבל אני מרגישה חובה להעביר לכם את המסרים האלה. חשפתי כאן סיפור אישי לאחר התלבטות רבה. והכל לטובה , והכל מכוון מהקב"ה . גם זה שהגעתם לשורה הזו.
ה- "מודה אני" שלי השתנה ויש בו יותר רגש וכוונה. האופי והגישה בחיים גם.
אני מקווה שגם שלכם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
