החלומות שבאים בלילה, עושים לי טוב. הם בין היחידים שגורמים לי לחייך לאחרונה.
אני חולמת שאני הולכת איתו, שלובים יד ביד. אני חולמת על מגע ידו העדין בפניי.
אני חולמת על הנשיקה שאקבל ממנו, הנשיקה שתכניס אותי לאלפיי חלומות של אהבה בלתי פוסקים.
אני רואה אותו, מתמקדת בשפתיו שזזות לאט לאט, מנסה לנצור בתוכי כל מילה, ורק ההד שלו נשמע..
"את שלי לתמיד.. את איתי, אני איתך, לעד.. את שלי. שלי. שלי."
כן כן. אני שלך. אני רוצה להיות שלך. אתה היחיד שמקבל אותי כמו שאני.
גורם לי לחייך, מעודד אותי וגורם לי לבכות. מבטיחה. אתה שלי, אני שלך.
וכשאני קמה מהחלום הזה, תחושה קרה עוטפת אותי, כי זה רק חלום.
אבל האיש עליו אני חולמת קיים. אני בטוחה שהוא לא המיועד שלי, אבל עליו , אני חולמת, בינתיים.
הוא ידע עליי הרבה. הוא ידע מה גורם לי לצחוק, מה גורם לי לבכות.
גם הוא עצמו גרם לי לחייך, לצחוק, להתגעגע, לבכות.
אני זוכרת שכשהייתי מסתכלת במראה, הייתי מחייכת ורק ציפור נפשי ידעה את הסיבה.
אהבתי את עצמי. אהבתי את עצמי. כי אהבתי את מה שהוא עצמו ניסה לאהוב.
שמרתי על עצמי כי הוא ביקש שאשמור. כי הוא אמר שאני חשובה לו, ועל דברים חשובים, שומרים.
חייכתי כל פעם כשאילצו אותי לדבר עליו, לרוב הוא היה הסוד שלי. הסוד שקיים ביני לבין עצמי.
רק איתה. הרגשתי נוח לדבר.. עליו.
סיפרתי לה שהוא עושה לי טוב. שטוב לי לחיות פתאום. שאני לא מתגעגעת לעבר, לא מחכה לעתיד.
אמרתי לה שטוב לי לחיות בהווה . ורק היא ידעה אז, שזו תחושה חדשה.
אני לא מתחרטת על כל מילה שאני אומרת, כי אני יודעת שהוא יבין מאיפה היא באה.
סיפרתי לה אפילו, שאני לרוב קופאת מקור, אבל בכל זאת מחייכת כי בפנים בתוך הלב, חם לי. טוב לי.
חשבתי על זה, שאיתו אין לי את התחושה השונה. הפגומה. המוכרת הזו. שאיתו אני מרגישה מי שאני צריכה להיות.
שאני יכולה לספר לו כל דבר. ולדעת שהוא יבין. שהוא ישלים את המילים שאפילו לא הספקתי לאמר.
המילים שעדיין נותרו באפילה , בשתיקה.
זה הוא שראה אותי כמו שאני באמת. זה הוא שהצליח להסיר את הכיסוי ממני.
לראות את הלב שלי .. מקרוב. אבל ממש ממש מקרוב.
לדבר איתה, ולא לבכות. פעם ראשונה בחיים , לחייך.
להרגיש את הגעגוע מלטף.. ולא שורט מבפנים. תחושה חדשה.
להרגיש אותו אוחז בי. שומר על הלב שלי מכל משמר. תומך בי. חזק.
לא לפחד ליפול , כי הוא נמצא מאחוריי.
אבל...
מחר כשאהיה אצלה שוב...אכנס לחדר המואר שלה.. וארגיש את החושך מבפנים.
אראה את דמותי במראה ... וארגיש שמי שמשתקפת אליי זרה, מכוערת, טיפשה.
מחר כשאדבר איתה ... הדמעות יפרצו מתוכי....
כי...
מגע הביטחון הזה, ניתק ממני.
הגעגוע עכשיו, שורט מבפנים.
קשה לי לחייך.
שוב מתגעגעת לעבר, אולי מחכה לעתיד.
שוקעת לי עמוק, בתוך העבר.
קר לי.. קר לי מבפנים..
ו.. אני שוב לא שלמה עם אף מילה.. כמעט מתחרטת.
מתגעגעת לתקופה שהפכה לישנה.
כבר חשבתי שכשאלך, מישהו יתגעגע , ירצה שאחזור.
ועכשיו.. זה רחוק. כואב. קר. קר בלב.
האדם ההוא.. קיים... אבל הרחק הרחק ממני ...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
