קוברת את פניי בשתי ידיי, למשמע צלילי השיר המתנגן בחלל החדר השקט, השיר שמזכיר לי אותך.
הפעם, שלא כמו בהתאהבויות אחרות ומוכרות, זהו לא שיר אהבה קיטשי ממכר, זה שיר על גבורה, על מלחמה בלתי פוסקת.
איזו מלחמה? המלחמה בכאב, בדמעות, בשיברון, בסיום.
והמלחמה שהייתה עד עכשיו רק שלך, הפכה להיות המלחמה שלי.
מעולם לא ידעת שזה השיר שמזכיר לי אותך, שמשמעותו של השיר הזה, הוא בעצם דמותך, בעיניי.
בחרתי את השיר הזה מבלי לחשוב פעמיים, מבין כל השירים בתקייה.
השיר מתנגן לו לאיטו, דמותך מתפרשת לה בראשי, ונוכחותך הדמיונית עוטפת את חלל החדר.
אתה כאן ממש על ידי, אני מרגישה אותך, כמעט ונוגעת בך, רק כמעט. כי אז - השיר נגמר ואתה שוב נעלם.
לוקח לי המון זמן להבין בעצם שאתה כאילו כאן, כי השיר הזה מעלה בי כ"כ הרבה זיכרונות, שאין דרך לאכול אותם, מלבד ההתמודדות הזו.
והפעם, להבדיל מהמון פעמים אחרות - החלטתי להתמודד. להתמודד עם הכל.
לשים את השיר שהכי מזכיר אותך, השיר שבו קשורים ההתחלה וגם סופו של הקשר וכל חלק אחר, מעוטר בכאב ולח מדמעות רבות שנשפכו על הקשר הזה. דמעות של תקווה והתרגשות ועם זאת גם דמעות של צער, כאב ופחד. דמעות מתוקות - מלוחות כאלה.
החלטתי להתמודד עם הנוכחות הזו שלך, אתה בא עם תחילת השיר והולך עם סיומו וכדי שנוכחותך תישאר כאן, אני צריכה לשים את השיר שוב ושוב. למרות כל הקושי שכרוך בכך, החלטתי לעשות זאת הפעם.
ואני מקשיבה לשיר מילה במילה, לא מסוגלת לשיר, רק להקשיב לכל מילה, שנותנת לי להרגיש ולזכור כ"כ הרבה דברים. מילים, זיכרונות וחלומות.
השיר שוב מתחיל לו מחדש, אני מרגישה אותך כאן, ממש לידי, נוגע - לא נוגע, מביט בכאב שלי, מרגיש אותו.
אם היית שואל אותי באמת - היית עונה שהקשר הזה היתה גבורה מצידך, להכיר אותי זו בכלל גבורה.
כי אני אדם מורכב מדי, קשה מדי. ולאהוב אותי? בכלל.. אם באמת היית מסוגל, היית משחק אותה.
ניסית. עדיף לנסות ולהיכשל, מאשר לא לנסות כלל, הא?
הנה, אני זוכרת את הפעם הראשונה, כשסיפרתי לך שאני אוהבת אותך. זה היה קשה, קשה מדי. פחדתי מהתגובה שלך, פחדתי לאבד אותך. עמוק בתוכי ידעתי שאאבד אותך - זו הייתה רק שאלה של זמן.
לאף אחד מאיתנו אין את הכוח להילחם האחד על הנוכחות של השניה, האם הנוכחות הזאת הייתה קיימת בכלל?
מבחינתי כן. האמנתי והרגשתי כל מילה שלך. האמנתי בך. האמנתי לך.
הבטחתי לך שנתגבר על הכל, הבטחתי לך כ"כ הרבה דברים, הצלחתי לעמוד רק בחלקם, כי כשניסיתי לעמוד בכולן, נתקלתי בקיר בטון שמנע ממני להמשיך בדרך הידועה - דרך האהבה.
כנראה שצעדתי במסלול שגוי, כי אהבה? לא הייתה פה, אהבה לא הייתה לי איתך.
אז הרגשתי את הכל, אבל רק דרך מילים. כאבתי ונפלתי רק משום החשיבות שלך בעיניי.
התקווה שעוד אזכה לראותך, לקבל את החיבוק שרציתי כל כך, ממך. כי חיבוק שלך לא ישתווה לאף חיבוק אחר בעיניי.
הייתי אומרת שאולי אני לא ראויה להיות זו שתאהב אותך, אבל הקשר הזה קשה ככל שהיה, הוכיח לי עד כמה אני מסוגלת לאהוב.
היו הרבה קשיים שאני יודעת שהייתי צריכה הרבה כוח כדי לעמוד בהם.
אם זה הגעגוע המתוק והשובר. אולי גם הפחד. ולבסוף - אי הצדק המשווע.
הייתי טובה מדי כנראה, אבל אין ביכולתי להיות אחרת. אני זאת אני. ככה היה וכך ישאר תמיד.
אולי השיר, הוא בעצם רק שיר שלא אומר דבר על המציאות בינינו, אך בכל הקשר הזה השתמשתי בדמיון, עוד פעם אחת לא תזיק, נכון?
יחד נתגבר - סינרגיה.
אתה מביט בי מהצד, מרגיש ומסתתר.
כ"כ רוצה לשלוח יד, שכל זה יגמר.
אני לא אוותר.
אתה סוגר את עצמך
בדיוק כמו בעבר.
תבין כ"כ קשה לי
שוב לראות אותך נשבר.
ולמרות האכזבה
שלקחה לנו הכל
אם רק תביט סביב
תבין שאין לאן ליפול.
הגיע זמן להתעורר.
לא לפחד לצאת שוב לעולם.
שנינו יחד - נתגבר.
לשכוח מהכל ומכולם.
וגם אני בוכה בשקט,
מוכרח להילחם.
ואז בסוף היום,
נשאר שם רק אני
לבד עם הדמעות.
אין מי שינחם.
הנה, כתבתי את השיר הזה, בעודי שומעת אותו, מרגישה וכותבת מילה במילה. הייתי צריכה את זה כדי לסגור מעגל - ספק איתך - ספק לבד.
השיר שוב מתחיל במנגינה שקטה, נוכחותך כאן בחדר שלי.
אתה מביט בי מהצד, מרגיש אותי, את הכאב שלי, אך עדיין מסתרר ממני.
אני רק יכולה להרגיש את נוכחותך כאן, אך עיניך וליבך, נסתרים ממני, דמותך נסתרת ממני.
ושוב. אתה נוגע לא נוגע בכאב שלי, יודע בלב שלם, ששנינו אחראים לו. לכאב הזה.
אך. רק רגע, זוהי אינה המציאות האמיתית, אינך יכול לגעת בי, אתה לא באמת כאן.
זה לא נגמר, אבל אני יכולה להבטיח לך שנוכחותך הדמיונית בחיי, נגעה בי עד הסוף, אם בשמחה ואם בכאב.
ואז מתחיל לו הבית השני, וגם המציאות הלא מוכרת מוסרטת לה בדמיוני.
אתה מתרחק, מסתגר, אומר שאתה לא מכיר אותי מספיק כדי לאהוב.
שזה לא מתאים. אני נשברת ורק לאחר זמן מה, מבינה שאני לא היחידה שנשברתי פה.
ושוב, נשברת בגללך, בשבילך, בזכותך.
אני נשברת וזה עדיין מרגיש כאילו זה רק הכאב שלך, כאילו רק אתה זה שנשברת.
מתעלמת מהכאב שלי, דואגת לך.
והאכזבה, היא האשמה, היא לקחה לנו הכל, אבל אני יודעת אני לא הייתי זו שרצתה לגרום לך ליפול.
אילו יכולתי הייתי חוסמת את נפילתך ממזמן וזה באמת מה שניסיתי לעשות, בעודי משתמשת בשארית כוחותיי.
מנסה להחזיר אותך, לדבר אליך, אבל זה לא עוזר, כי הכל נאמר רק דרך הכתיבה שלא תמיד אפשר להבין ולדעת דרכה עד כמה קשה היא המציאות.
הבטחנו שנתגבר יחד, אך מסתבר לבסוף שכל אחד מחליט להתגבר לבד.
כן, אתה בוכה בשקט, גם אני.
לפעמים בדמעות שקטות, לפעמים בהתייפחות חדה וכואבת,
אבל בוכה. בוכה הרבה.
פתאום אחרי שהכרתי אותך, נזכרתי שפעם הייתי בוכה המון.
נזכרתי כמה זה עוזר לפעמים, משחרר לפעמים.
אבל לא שכחתי, שזה גם מעיק וכואב. הבכי.
הבכי שאתה מזכיר לי שאני לבד במלחמה הזו.. מלחמה עם הפסד טכני.
אתה לא באמת כאן ולעולם לא תהיה כאן כדי לעזור לי.
האכזבה לקחה לנו הכל.
והפעם, התמודדתי.
אבל הרחק ממך.
קיים - לא קיים.
הרגשתי אותך.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
