לכל בלוג יש שם 3>

אם תבואו, ותסתכלו בי מקרוב, תוכלי לראות אותי..

נערה בעלת שיער ארוך, עיניים תכולות.

אנשים שיתקרבו ויבחנו אותן מקרוב, יוכלו לראות שעומק ניבט מתוכן.

העיניים האלה יודעות כאב אמיתי מהו.

העינים האלה גם יודעות לספר הרבה על התמודדות.

אנשים רואים נערה, רזה, תכולת עיניים, ישובה בתוך כיסא מוזר, שחור ומתנועע.

הקרובים יודעים שזהו כיסא גלגלים, שעליו יושבת אני.

נערה שנולדה טרם זמנה, והחמצן לא הגיע אל המוח בכמות המספקת

אבל כך, או כך, הנערה הזו שהיא בעצם אני, מסתדרת.

אז יש ימים שהרחמים העצמיים מופיעים, אבל לאט לאט עם כל שנה

באה הבגרות, ואיתה ההבנה, שאני מי שאני, עם המגבלה או בלעדיה.

מעבר לכיסא, יש נערה עם עינים תכולות ועמוקות, עיניים מבינות.

עיניים יודעות, עיניים עמוקות, שככה כנראה צריך להיות. לכל דבר יש מטרה.

בעבר, שאלתי את עצמי הרבה שאלות, איך? כמה? ולמה זה צריך להיות?

אבל הבנתי, שחבל לבזבז את החיים בשאלה, צריך לחפש את התשובה.

הבנתי שהספיקו הרחמים, הספיקו הדמעות שמחלישות אותי בכל פעם מחדש.

אני צריכה להתחזק ולאזור כוחות.

למדתי לא להיפגע מדעות של אנשים. כי יש כאלה שלא יודעים להתמודד עם כל דבר.

אני מבינה שלמרות המגבלה הזו, ולמרות הכיסא.

אני יכולה.

אני יכולה לתת מחשבה לשכל, לחוכמה.

אני יכולה לתת מחשבה, לפיתוח הכתיבה.

אני יכולה, להשתמש בקולי על ידי השירה.

אני יכולה אט אט להגדיל את הנשמה.

אין לאף אחד חיים קלים, אבל בכל אחד יש ידיעה אחת.

ההתמודדות אפשרית, הכוחות ישנם, רק צריך למצוא אותם.

יש אנשים שכאבם כ"כ גדול, יש אנשים שסבלם בלתי יתואר.

והם חיים! והם שמחים! והם מתמודדים בצורה מופלאה.

אז אם הם יכולים, אני יכולה גם על אחת כמה וכמה.. אני יודעת שאני לא מסכנה.

והחיים שלי יפים, ויש לי את כל מה שאני צריכה, ומה שאין לי וודאי כבר לא אצטרך לעולם.

אני יודעת, שאני ראויה.

ראויה כמו כל אחד, לאהבה.

אבל לפני בואה, עליי לחזק את האמונה.

לחזור ולאמר לעצמי מדי יום, שלא תמיד הכל טוב, אבל הכל לטובה.

וכמו לכל אדם, גם לי יש לב, לב אוהב. מלא ברגשות.

אם תכירו בו, תדעו מי אני באמת.

 תודה רבה על התגובות בפוסט הקודם.

ואם יהיו בנוכחי, אז תודה רבה גם עליהן.

עד שתעזוב - ריטה.

הלוואי יהיה בי כוח עוד מעט

לא להישבר כאן למולך.

הלוואי יהיה בי כוח, לא ליפול על ברכיי

מכובד אהבה.

הלוואי יהיו עוורות עיני

כל זמן שתישאר.

שלא אראה את פניך

שלא אושיט ידי לאתר.

הו, עוד מעט.

הו, אנשום לאט.

אפצע את ידיי, עד ישותקו.

לא יתקרבו אל גופך, המוכר, האהוב.

שאפי לא ישאף, את הריח.

אלוקים, את הריח, שלא ארד על ברכיי.

שתישאר...

הלוואי יהיה בי כוח, עוד מעט.

לא להישבר כאן, למולך.

הלוואי אהיה חזקה, עד שתעזוב.

זאת תהיה נקמתי היחידה.

היום כשישבתי בחדרון הקטן אל מול עיניה של אמי שלא ראיתי מזמן והעלנו זיכרונות.

ליבי צרב, על זיכרון אחד - הבחור ההוא. הבחור שאהבתי כ"כ, הבחור שהיה כל עולמי.

הבחור שהכרתי בדרך הכי לא צפויה, התאהבתי בו לאט לאט, והתנתקתי ממנו מחוסר ברירה וחוסר רצון בולט.

הבחור שלא היה מסוגל להתמודד עם האהבה העצומה שהרעפתי עליו, עם המחמאות, המילים, השיחות, הדמעות, הגעגועים.

הבחור ההוא, אותו בחור שנכנס לי אל הלב.

הבחור שהבין אותי רק על פי שתי מילים, והשלים לי חלק רב מן המשפטים.

הבחור שעליו הייתי בוכה לילות כה רבים.

הבחור שעליו היו לי כ"כ הרבה ייסורי מצפון.

זה הוא, הבחור שעליו התפללתי תפילות כנות ואמיתיות.

איתו הייתי בטוחה שאתחתן, אלד לו ילדים ונבנה יחד את ביתנו על בסיס של אמונה, אהבה, יושר ותקוה.

הבחור שהייתי מדברת איתו כל לילה, כשהפלאפון צמוד לאוזני ואני מתכסה בפוך, על פניי ניתן לעיתים היה לראות חיוך מרוגש, או דמעה רטובה מתוך דאגה או געגוע.

הבחור שהיה האור שלי, הבחור שכ"כ חשש להתאהב בי.

הבחור תכול העיניים שדרכן, ראיתי הכל.

הבחור שמעולם לא שיקר לי. הבחור שנתן לי לראות דרכו את כל רגשות הלב.

הבחור שהיה איתי תמיד, ברגשות של שמחה, כאב, פחד, עצבות, צחוק ודמעות.

זה הוא, שנתן לי להאמין, שאני יכולה להיות איתו גם ברגעים אמיתיים שכאלה.

לשמוע אותו בוכה - לראות את עיניו מאדימות אט אט.

לשמוע אותו - צוחק - לעיתים לראותו מחייך מאוזן עד אוזן.

לשמוע על בעיותיו, לנסות לעזור לו למצוא נקודת אור, נקודה של כוח, של אמונה.

הוא, זה שנתן לי להאמין שיש בי כוח להקשיב. לעזור. לתמוך ולאהוב.

הוא שהוכיח לי עד כמה הלב שלי יכול לגדול עקב היותו מתמלא באהבה וגעגוע.

הוא שהוכיח לי שלמעיין הדמעות אין סוף.

הוא שהוכיח לי שלא תמיד חלומות מתגשמים.

וזאת - כששמעתי לא מזמן שהתארס לבחורה אחרת שהיא לא אני.

כשהבנתי, שלמרות הכל, הוא לא חשב עליי בתור האחת שתהיה איתו לתמיד.

כשהבנתי שהכל כאילו נמחק, כאילו נשכח.

זה כאב, זה צרב כל כך להיזכר.

בכיתי על הידיעה שכנראה לא שכחתי אותו עדיין.

שמספיק יהיה רק ללחוץ על הנק' הרגישה הזו, ולדעת שהפצע ייפתח, לעיתים ידמם מעט.

הבחור שכ"כ אהבתי, ספק בכלל אם הפסקתי לאהוב.

הבחור שאני כנראה עדיין אוהבת.

האם יהיה עוד בחור כמוהו?

האם יהיה בחור שיגיש לי עזרה כשאפול?

שינגב את דמעותיי, שישמע את כל פחדיי?

האם קיים עוד אחד כזה, מלבדו?

האמונה שלי מספיק חזקה, כדי להאמין שכן.

ורק דמעה קטנה נופלת מעיניי כשאני מבינה שהוא הולך, מבלי יכולת להישאר.

אין מה לעשות, כנראה אבנה את ביתי עם מישהו טוב יותר.

כך אלוקים רוצה, וכך יהיה.

אני מאחלת לכולם שבוע נפלא ומקסים.

בובה קטנטנה !!! :)

שלום שלום חברים !!!

השעה מאוחרת, אני לא מצליחה להירדם כי הרבה מחשבות מסתבבות לי בראש.

לרוב, אני גם מרגישה שממש ממש בא לי לשתף, אבל לצערי קשה לי לסמוך על אנשים.

אז חבריי היקרים נתנו לי רעיון שהבטחתי לנסות אותו, לפתוח בלוג.

ניסיתי את זה כבר מזמן האמת, אבל התייאשתי מלכתוב, ושוב לאט לאט הרגשתי איך הלב שלי מתמלא לאט לאט.

יש את הרגעים האלה, במיוחד בימי החורף הקרים, שיוצאים החוצה ומרגישים את הרוח הקרה, או סתם מסתכלים על טיפות הגשם שנוטפות על החלון והדבר היחיד שבא לנו? להיות מכונסים בתוך עצמנו. לחשוב. לכתוב. לשתף. לבכות אפילו. מכירים את זה?  זה קורה לי דיי הרבה.

אבל הרבה עובר עליי, כך שאני מרגישה שהדבר היחידי הטוב הוא לתעד ולזכור, לפרוק ולשתף.

אני תלמידת תיכון, מתבגרת. לא בעייתית במיוחד. אני מגדירה את עצמי כמבולבלת מאוד מבחינה רגשית.

כמו רוב המתבגרות של ימינו, אני חולמת למצוא אהבה, בחור שיאהב, שירגש, שיחבק, וכמובן...שלא יעשה הרבה בעיות.

בנוגע לביטחון העצמי, הוא לפעמים נמצא איתי ולפעמים מאוד קשה לי למצוא אותו.

עכשיו אני נמצאת בתקופה כזו מאוסה, הרצון היחידי שלי הוא למצוא קצת שקט, קצת שלווה.

אני גם מגדירה את עצמי כבחורה עצלנית מאוד (אין מה לעשות,אני לא משקרת, אני לא פעילה במיוחד)

מאוד מאוד אוהבת בעלי חיים. בעיקר כלבים וחתולים.

אממממ.. אהה.. לגביי ההורים? בת להורים גרושים ... כמו רבים בישראל [ לצערנו ]

כשאני עצובה, אני אוהבת בעיקר להקשיב לשירים רגועים ושקטים.

כשאני שמחה, אני אוהבת לצאת, לבלות קצת עם חברות, וסתם לעשות כל מיני דברים שגורמים לי שמחה.

סגנון המוזיקה שלי? הוא בעיקר חסידי, ים תיכוני, ישראלי. וגם קצת לועזי.

מה עוד יש לי לכתוב על עצמי? האמת שיש לי דיי הרבה [ אבל לא נעים להעמיס על הפעם הראשונה]

מכירים את החשש הזה שאף אחד לא יקרא מה שתכתבו? בכל מקרה, ככה אני מרגישה עכשיו.

חבר'ה, את האמת אני אגיד לכם, אני מתכוונת להיות כנה לגמרי בבלוג הזה.

ואם לא יהיו תגובות, ייעלם לי החשק לכתוב

תגובות נותנות לי לפעמים תמריץ לכתוב

כייף לדעת שאנשים מתעניינים בך ובחיים שלך...

אני מניחה שזה מרגיש כמו "מיני מפורסם " שרוצים להיכנס אל נבכי נשמתו.

בכל מקרה , יהיה ממש נחמד אם תגיבו.

פה אני כנראה אכתוב על החיים, קצת בעיות, קצת חוויות, קצת שירים, קצת רגשות.

יהיה מעניין, אני מניחה..

עד כאן... אני!! :]]