השיר שיביא לך אהבה
לא תפסיקי לקוות
איך תצליחי לשנות את עצמך
לכסות בקולות אחרים
כאילו אין איזה דבר שאת רוצה.
את יודעת זה מזמן
כשהיית ילדה שיחקת
אחת שלא צריכה
ולא אכפת לה מאף אחד
מאף אחד.
את רוצה לשיר את השיר
שיביא לך אהבה
להלחם, ומה שמפחיד אותך
תהיי חזקה לבטא
את השמחה שבך שנדחקה.
זה מאז וזה עכשיו
את יודעת מה חסר
ותגלי איך להביא את זה
עכשיו, בשבילך
בשבילך.
את רוצה לשיר את השיר
שיביא לך אהבה
להלחם, ומה שמפחיד אותך
תהיי חזקה לבטא
את השמחה שבך שנדחקה
כאילו אין איזה דבר שאת רוצה..
אני משתדלת שלא להפסיק לקוות לעולם, עפ"י שמה שאני מקווה לו, לא תמיד עשוי להתגשם.
עפ"י שלפעמים אין בי את הסבלנות הדרושה, לחכות, להמתין לרגע הזה , שכולם אומרים שהוא הנכון.
אני לא מפסיקה לפעול. לפעול לעיתים בפזיזות, לעיתים יותר בקלות, אם בפזיזות או אם בקלות, אני לא מפסיקה לקוות בתוכי, למצוא את הדבר הנכון.
יש בי הרבה תכונות שאני לא מרוצה מהן ,שהייתי רוצה לשנות אותן.
אבל אז, באה השאלה האמיתית והיודעה, איך אצליח לשנות את עצמי?
שאלה שמאוד קשה לי לענות עליה.
לא תמיד טוב לי עם מי שאני. לא תמיד אני מרוצה מעצמי. מהחלטותיי. לא תמיד אני יודעת להעריך מילים או מעשים שלי. לא תמיד אני יודעת להעריך זיכרונות.
אני לא יודעת לחיות בטוב. להנות מתקופה מסויימת. להנות מדבר מסויים עד הסוף.
והכי גרוע? שכשכבר בא הדבר שמטרתו לשמח אותי, אני בועטת אותו מחיי, במקום להעריך את הימצאו כאן, איתי.
למה? הרבה פעמים ניסיתי לשאול את עצמי את השאלה הזו, אבל אף פעם לא הייתי סבלנית וכנה מספיק, כדי לחכות לבוא התשובה האמיתית, אם בכלל אצליח לענות עליה.
אולי כי אני פשוט לא מאמינה שאנשים יכולים לאהוב את מי שאני באמת כי אני מעולם לא הצלחתי לאהוב את עצמי כמו שאני באמת? <תמיד יהיו דברים שיפריעו לי, תמיד יהיו לי טענות לגביי עצמי, אף פעם לא אהיה מרוצה ממה שאני רואה במראה, או ממה שאני מנסה להציג על פני השטח>
אולי כי קשה לי להאמין באחרים, כי קשה לי בעצם להאמין לעצמי? קשה לי להאמין שבכל זאת מעבר לכל המסכות של השמחה, אני בנאדם שלא תמיד מוצא את השמחה הפנימית, שלפעמים קשה לו למצוא את האמונה שלו. בנאדם בודד לפעמים. שקט לפעמים. צודק לפעמים. טועה לפעמים. צוחק לפעמים. בוכה לפעמים.
אני בודדה, כי אני תמיד מביאה את עצמי לאותה נק' כי איפשהו, אני רגילה לחיות בה והיא מוכרת לי.
גם כשאני מוקפת באנשים שאיכפת להם ממני, אני דואגת שזה לא יימשך להרבה זמן, יש לי תחושה שמעולם לא חשבתי שמגיע לי להיות מאושרת באמת. שתמיד רוצה לחפש שוב ושוב את האושר שעמוק בתוכי אני מייחלת לו כ"כ , אבל לא יודעת איך לשמור עליו, לכן כל פעם אני מבריחה אותו ממני.
מאז שפתחתי את הבלוג הזה, אני מוקפת באנשים, אבל גם... אנשים שלא מכירים אותי באמת.
חושבים שאני אופטימית - אבל בעצם, האופטימיות שלי היא רק המסכה שבתוכה מסתתר כאב עמוק.
חושבים שאני שמחה - אבל לא יודעים שלאחרונה, איבדתי קצת אותה...
חושבים וחושבים וחושבים וחושבים.. ומי בעצם יודע כמה אתם טועים...?
רק... אני.
פעם מישהי אמרה לי שלעולם לא אוכל לאהוב אנשים, כל עוד לא אוהב את עצמי.
ואני חשבתי שהיא כל כך טועה. שהיא פשוט מדברת שטויות.
הרי אני? כשאני אוהבת בנאדם, אני אהיה מוכנה לעשות עבורו הכל.
ויש לי דאגה ואיכפתיות, מפה ועד הודעה חדשה... אבל היום ודווקא היום, הבנתי כמה היא צודקת.
כל קשר שמסתיים, אני מביטה לאחור ועושה עם עצמי חשבון נפש.
מי? איך? ולמה?
ותמיד אני מגיעה לאותה מסקנה. כל מי שמתקרב, לא עובר את חומת המגן שבניתי סביבי.
כי אני מפחדת להיקשר, אח"כ להתאכזב. ואני מפחדת, מפחדת שיהיה לי קשר שאהיה מרוצה ממנו. למרות שבינינו. מאף קשר לא אהיה מרוצה... למה? כי אני בסביבה.
תמיד אחפש להרוס לעצמי את השמחה בכל מיני תרוצים, שאני לא מספיק ראויה, או כל מיני כאלה ואחרים.
הרבה אומרים שאני טועה.. אבל כבר התרגלתי להאמין בזה.
התרגלתי להתנכר לעצמי, לא להכיר במי שאני באמת.
לא להכיר בהיותי בנאדם, שמחפש גם הוא את כל האושר, שאולי מגיע לו.
אבל לא, אני בנאדם שמאז ומתמיד, לא קיבל את עצמו.
אז גם עכשיו כואב.. וגם עכשיו יש דמעות..
אבל לא נורא, אני רגילה. זה יעבור כמו כל כאב, עד ההזדמנות החדשה.
ששוב תיגמר בכאב, בדמעות. כי אני בטוחה שאני לא ראויה, ואת המחשבה הזו, קשה לי לשנות.
"בלי כאב, בלי דמעות..
כאן דרכנו נפרדות." ("אהבה קצרה" דוכין ובנאי)
"שאלה מטומטמת? אוקיי , אזכור את זה."
פאק.
"עוד נגיעה ועוד עצב.
הכל כאן מורכב מעצב."
מצטערת
בובה קטנטנה וחסרת כל ביטחון.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
