יש לי חבר. קוראים לו בנג'י. יש לו עיניים ירוקות מבריקות וחיוך שרואים רק בפרסומות.

בנג'י ואני אף פעם לא התנשקנו עם השיניים או נגענו אחד לשני מתחת לחולצה כמו שעושים מבוגרים. אבל אנחנו חברים. כמו שחברים צריכים להיות.

לבנג'י אף פעם לא היו הורים והוא אמר לי שהוא אף פעם לא בכה וכנראה גם לא יבכה.

בנג'י גדול ממני בשנתיים והוא יודע המון. פעם חשבתי שהוא יודע הכל או לפחות הכי הרבה שאפשר לדעת אבל בנג'י אמר לי שאין מישהו בעולם הזה שיודע הכל והגיע לקצה גבול היכולת של הידע ואז הוא אמר עוד כמה דברים שלא ממש הבנתי אבל בנג'י אמר שאני אבין בעתיד. כששאלתי אותו מתי זה העתיד הוא אמר לי שזה אולי מחר ואולי בעוד 20 שנה ושבעצם אי אפשר לדעת.

וחשבתי שזה חבל שאני אבין את מה שבנג'י אומר רק בעוד 20 שנה אז הנחתי לזה לחלוף לי מהראש.

יום אחד בנג'י התיישב מולי על הדשא שבגן הציבורי, איפה שאנחנו תמיד נפגשים. אני הייתי בת 13 והוא בן 15.

הוא התיישב מולי ופשוט אמר בקול השקט שלו, "יעלי אני לא הולך להגיד את זה כמה פעמים אז תקשיבי טוב." אני רק הנהנתי ואז הוא המשיך, "יעלי אני אוהב אותך ואני אשמור עלייך תמיד."

אמרתי "אוקיי בנג'י" ואז פשוט המשכנו לשבת עד שהתחיל להחשיך וידעתי שאמא שלי בטח כבר קצת דואגת ושאם אני לא אחזור בזמן היא תדבר איתי המון זמן על כמה שזה לא בסדר מצידי ללכת בלי להודיע לאף אחד עד שעה כזאת מאוחרת, אז חזרתי הביתה וחשבתי המון על מה שבנג'י אמר ומה זה אומר. אני חושבת שמשהו חלחל לתוכי באותה שנייה ויכולתי להרגיש את הסומק על הלחיים כשכחשבתי על המשפט הזה שנאמר בקול הרך שלו. מאז ידעתי שגם אני אוהבת את בנג'י ולא התביישתי להודות בזה בפני עצמי יותר, על אף שלמעשה אהבתי אותו כבר שנים.

כשהייתי בת 16 וקצת בנג'י התגייס לצבא.

הוא אמר לי ערב לפני שהוא נסע ללשכת הגיוס, ישבנו בגן הציבורי, במקום המפגש הקבוע. הוא אמר, "יעלי אני מתגייס". ואז הוא הושיט לי דף עם סמל של צה"ל. בפינה הימנית למעלה היה כתוב- שם- בנימין גל, הינך מוזמן ללשכת הגיוס בתאריך.... לא כעסתי עליו שלא סיפר לי מוקדם יותר ואני גם לא חושבת שהבנתי בדיוק מה המשמעות באותו זמן. הנושא היה כל כך רחוק ממני ובנג'י מעולם לא דיבר על הצבא...

"ומה תעשה בצבא?" שאלתי אותו בתמימות.

"אני הולך לקרבי יעלי, אני אשמור עלייך". הוא ענה בבטחון.

"ואם יקרה לך משהו?"

ואז נותרה שתיקה למשך דקה כמעט. ועם בנג'י, כולם יודעים שדקת שתיקה זה הרבה זמן מאחר והוא תמיד יודע מה להגיד והתשובות שלו תמיד עונות בדיוק על השאלה, חשבתי שכנראה הוא חושב חזק חזק מה עליו להגיד.

"אל תהי מצחיקה יעלי," הוא אמר לבסוף והסתכל עליי בעיניים הירוקות בהירות שלו. "לא יקרה לי שום דבר." אמר בקלילות שכמעט גרמה לי לשכוח שלפני רגע עמדה פה שתיקה כבדה.

"אבל אם יקרה, בנג'י. אם יקרה. מי ישמור עלי?"

"מה פתאום יעלי... אני שומר עלייך תמיד. מה פתאום שיקרה לי משהו. את לא סומכת עליי?"

"אני כן." עניתי. וחשבתי שזו הפעם הראשונה שבנג'י נשמע קצת פחות מבטוח בעצמו במאה אחוז.

ואז הוא התקרב אליי קצת. ועוד קצת. ועוד קצת. עכשיו הוא היה כל כך קרוב שהרגשתי את חום נשימותיו על פניי. הוא הרגיש את שלי. שנינו עצמנו עיניים וזה היה פשוט כמו ללכת. פשוט כמו לנשום.

"בנג'י," אמרתי כששפתינו נפרדו, "זוכר מה אמרת לי פה פעם? כשהייתי בת 13 ואתה היית בן 15?"

"כן." ענה בפשטות.

"אז רק רציתי להגיד לך ש... גם אני. גם אני אוהבת אותך." אמרתי, ונזכרתי שכשהוא אמר את זה, הדבר היה נראה כל כך פשוט. רק להגיד. אבל בפועל הדבר היה הרבה יותר קשה לביצוע.

"אני יודעת יעלי. אני יודע." ואז הוא כרך סביבי את זרועותיו החמימות והגדולות ונתן לי חיבוק חזק ואמיתי.

בשבוע הראשון של הטירונות בנג'י התקשר אליי פעם אחת. הציבו אותו בצפון והיינו די רחוקים, בפעם הראשונה בחיים היינו רחוקים אחד מהשנייה. הוא סיפר שזה קשה אבל הוא מרגיש טוב, שהוא מתגעגע אליי ושהוא חושב עליי כל הזמן. שהוא שומר עליי. אני רק בקשתי שישמור על עצמו ושזה מספיק בשבילי. והוא אמר לי "טוב יעלי, אני חייב ללכת". אמרתי לו שיזכור תמיד שגם אני, והוא ידע למה התכוונתי, תמיד השיב ב"אני יודע" אחד פשוט וניתק.

בסוף השבוע הראשון שחזר הביתה ראיתי שמשהו השתנה בו. כאילו זיק של הבנה ניטע בו. כאילו שהוא יודע עכשיו דבר שלא ידע לפני. אבל זה לא שינה לי את בנג'י שלי. חיבקתי אותו חיבוק גדול והוא אמר לי שהוא התגעגע אליי כל כך, אל הריח שלי. אל הפנים. את רוב סוף השבוע בילינו יחד. בטיולים, בחיבוקים. וכשהוא היה צריך לנסוע בקשתי ממנו שוב, "רק תשמור על עצמך, רק על עצמך בנג'י". הוא אמר לי "בסדר יעלי, אני אשמור".

כשסיים את הטירונות הוא בא אליי בהתרגשות וסיפר לי שזהו, הוא מתחיל לשרת. הוא חייך חיוך רחב של הרגשת סיפוק ואני געשתי בתוכי מרוב חששות ופחדים, המצב בגבולות הצפון לא כל כך טוב וידעתי שברגע שיקרה משהו, הגדוד של בנג'י יהיה הראשון לתקוף. רק חיבקתי אותו ואמרתי, "איזה יופי בנג'י, איזה יופי". לפני שנסע חזרה לבסיס הוא חיבק אותי חיבוק חזק, חיבוק אמיץ, חיבוק עצוב, חיבוק של פרידה.

לאחר מכן הוא החזיק את כתפיי והתבונן עליי בעיניים נוצצות ואמר, "אני שומר עלייך יעלי. בכל מקום אני שומר עלייך. וכשאת מתגעגעת אליי, וכשאת לא זוכרת כבר את הפנים שלי, תסתכלי על הירח בלילה ותדעי שאני שם איפה שהוא ושאני שומר עלייך יעלי. אני שומר עלייך תמיד."

"אוקי בנג'י." אמרתי ודמעות עמדו בעיניי. הוא שוב משך אותי לחיבוק ועמדנו כך עד שהגיע האוטובוס עליו בנג'י היה צריך לעלות.

כשהוא התקשר אליי באותו שבוע לספר מה שלומו הוא אמר, "יעלי, הערב אני יוצא לפעילות מבצעית ראשונה... הערבים פה מנסים להתגרות בנו. אני יוצא לפעילות בשטחים, אני שומר עלייך יעלי." הוא אמר ושמעתי את הגאווה בקולו.

"בנג'י אל תתגאה יותר מדי, זו לא גאווה להלחם, זו גאווה להשאר בחיים. תהיה זהיר. תשמור על עצמך, בבקשה בנג'י. תשמור על עצמך בשבילי."

הוא אמר לי "בטח, יעלי, רק בשבילך. אני שומר עלייך."

קצת לפני שסיימנו את השיחה, הקול שלו איבד את הביטחון והגאווה שהיו בו בתחילת השיחה והוא אמר, "יעלי, רק שתדעי.. אני לא רוצה להלחיץ אותך, אבל אם... אם יקרה משהו, תזכרי מה שאמרתי לך לפני שנסעתי, יעלי אני רוצה שתזכרי את זה ולא תשכחי אף פעם. אני רוצה שתדעי שלא משנה איפה אני, אני תמיד שומר עלייך. את זוכרת את זה יעלי? את מבטיחה?"

ולא ידעתי איך להגיב כי הרגשתי שזה לא בסדר שהוא אומר לי דבר כזה.

"בנג'י אני מפחדת." אמרתי והרגשתי את הדמעות נופלות לי מהעיניים כמו אבנים קטנות וחדות.

"לא יעלי," הוא אמר בקול חם, "אל תפחדי. אני רק אומר, ליתר בטחון. כדי לדעת שאת זוכרת את זה תמיד."

"כן בנג'י, אני זוכרת." אמרתי.

"טוב, יעלי, אני צריך ללכת. אני אוהב אותך ואני שומר עלייך."

"גם אני בנג'י. תשמור על עצמך." אמרתי וניתקתי את השיחה בלב כבד.

כעבור שבוע קיבלתי שיחה ממספר שאני לא מכירה.

"הלו?" עניתי בקול מהוסס.

"שלום, יעלי?" קול לא מוכר אמר. מי כבר יכול לקרוא לי יעלי ועוד בן אדם שאני לא מכירה.

"כן, מי זה?" שאלתי בבילבול.

"היי, אמ, אני אסף. אני חבר טוב של בנג'י מהבסיס." הוא אמר ושמעתי את ההיסוס בקולו.

"מה.. מה קורה? למה אתה מתקשר? איפה בנג'י? קרה משהו?" שאלתי בחרדה.

"הוא בבית חולים יעל. המצב שלו לא טוב והוא מבקש לראות אותך." הוא אמר בקול שטוח ומפוחד.

לא עברו דקות וכבר יצאתי לכיוון בית החולים שנמצא במרחק של שעה וחצי מביתי. כל הדרך האצתי בנהג המונית לנסוע יותר מהר ולא חדלתי מלהסביר שיש פה עניין מאד מהותי. הוא אמר לי "בסדר ילדה, בסדר, אני עושה בשבילך כל מה שאני יכול." וחשבתי שאין לו זכות לקרוא לי ילדה או לנסות לעשות משהו בשבילי וכל הזעם שבתוכי גאה בלי סיבה.

כשהגענו לבסוף לבית החולים לאחר שעה ורבע רצתי לקבלה ושאלתי את הפקידה בלחץ מטורף "איפה בנג'י? באיזה חדר בנג'י?" והיא בקשה ממני להרגע ושאלה אם אני רוצה כוס מים ואמרתי לה שאני רק רוצה לראות את בנג'י והיא שאלה אותי "מה שמו המלא בבקשה", "בנימין גל". היא הקלידה משהו במחשב הגדול שלה ושאלה "את קרובת משפחה?" אמרתי לה אני הבנאדם היחיד שיש לו. היא שאלה שוב "את קרובת משפחה?" אמרתי לה "כן אני קרובת משפחה."
"חדר 105 זה בסוף המסדרון בימין."

השתדלתי לא לרוץ בדרכי לשם וכשהגעתי לחדר התבוננתי קודם דרך חלון הזכוכית. ראיתי אותו שוכב שם. ראשו וגופו עטופים בתחבושות ספוגות דם ובפנים סימנים כחולים, שחורים וסגולים בכל מקום. נתקפתי בחרדה והתחלתי לבכות. לאחר מספר שניות החלטתי שאני חייבת להרגע לפני שאכנס לראות אותו. עצרתי את הנשימה וייצבתי את עצמי מהרעידות הבלתי פוסקות. פתחתי את הדלת בשקט.

בנג'י ניסה לברר מי שם, אבל מפיו יצאו רק הברות שקשה להבין.

"אני, בנג'י. זאת יעלי." על פניו עלה מעין חיוך עקום ומעוות. חיוך כאוב.

"מה הם עשו לך בנג'י? מה הם עשו? למה לא שמרת על עצמך בשבילי?" אמרתי ודמעות שוב עלו בעיניי.

"יעלי......" הוא גנח.

"יעלי אני... שומר.... שומר עלייך..... תמיד. יעלי... תמיד."

"אני יודעת," אמרתי ופרץ הדמעות הגיע בלי שום אזהרה.

"אני.... אשמור עלייך... גם מלמעלה... יעלי. גם מלמעלה.."

"בנג'י! אל תגיד את זה.. בבקשה, בנג'י די." אמרתי ובכיתי.

"אין לי.... כח יותר יעלי... אין לי כח להלחם.... הגוף שלי... הגוף שלי עייף."

"בנג'י תלחם בשבילי. בשבילי בנג'י." אמרתי.

לפתע קצב פעימות הלב של בנג'י שבקע מאחד המוניטורים שעמדו שם החל להשמיע קצב איטי יותר, והקצב רק הלך והאט.

תפסתי בידו החלשה של בנג'י ולחצתי אותה בין שתי ידי. מנסה להעביר לו משהו מהכוחות שלי, אבל גם לי לא היו יותר מדיי.

"בנג'י בבקשה. בבקשה בנג'י תנסה להלחם, בשבילי." אמרתי והתייפחתי.

"בבקשה בנג'י.."

"אני שומר... עלייך תמיד." הוא גנח והסתכל עליי. לאחר מכן הוא עצם את העיניים והרגשתי כיצד ידו משחררת את אחיזתה החלשה בידי. צליל גבוה וחד חרך את דממת החדר וראיתי כיצד בנג'י צולל אל תוך שחור. ההתייפחות החרישית שלי הפכה לבכי מטלטל. רעדתי בכל גופי. הנחתי את ראשי הכבד על ראשו של בנג'י ונתתי לבכי לפרוץ. תוך שניות ספורות הגיעו אנשי צוות לתוך החדר ובקשו ממני לעזוב. התבוננתי בו בפעם האחרונה וזכרתי את המילים האחרונות שלו.

אני אשמור עלייך גם מלמעלה יעלי.

וידעתי שהוא שומר עליי תמיד.

לאחר מכן פניתי החוצה, שם עמד אסף. הוא חיבק אותי חזק וליטף את ראשי בעדינות.סיפר לי שבנג'י נלחם בגבורה, נלחם למען חיי חבריו אך יותר מכל "למענך, זאת האמת.." אמר.

מאז עברו כבר 18 שנים והיום אני כבר בת 34. אני נשואה לאסף ויש לנו ילד. לילד שלי יש עיניים ירוקות בהירות וקוראים לו בנימין, אבל כולם קוראים לו בנג'י. שמו נקרא כך מכיוון שהוא נולד ביום הולדתו של בנג'י ודמה לו בצורה יוצאת דופן, ותראו את זה כיצד שתרצו.

בלילות, כשאני מתגעגעת אליו ומרגישה קצת בודדה, אני מתבוננת לירח ורואה אותו מתבונן עלי עם החיוך היפה הזה שלו. החיוך הבוהק. אני נזכרת בו ומחייכת. הוא שומר עליי, תמיד.