שישיה בהפתעה [;

טוב, השם של הסיפור זה שישיה בהפתעה, 

אני רק רוצה שתדעו ,

הוא לא סיפור על סקס וכו'.

סיפור אמיתי, על רגשות, על הנוער.

לא ידעת איך לקרוא לסיפור אז החלטתי ככה. כי זה נותן רמז קטן.

אני מקווה שתאהבו את הסיפור.

וכן, כבר עכשיו אני יתחיל לכתוב אותו.

-

ענת ישבה בתחנת האוטובוס, מחכה שם.

אוחזת ביד אחת במזוודה וביד שניה בMP.

ניא התיישבה על הספסל ונחה לה, הכניסה את האוזניות לאוזנים והקשיבה למוזיקה. היא לא יכלה בלי המוזיקה שלה.

'כמה מוזר' חשבה לעצמה. נזכרת בשיחה שלה עם אמא שלה, אתמול כשארזה.

"למה את חייבת לעשות לי את זה?!" צעקה עליה

"זה רק לטובתך" התחננה האמא.

"עם את לטובתי אז לא היית צריכה לשלוח אותי לשם! את חושבת רק על מה שטוב לך בישבילי, את לא רוצה לשמוע מה שיש לי להגיד לך. חייבת לעשות את מה שאת חושבת שטוב בישבלי" ענת צעקה, הדגישה את המילה חושבת.

"אין על מה לדבר כבר, מחר את נוסעת!"

"למה את חייבת לעשות את זה?!"

"כדי לשפר אותך, את במצב נוראי ענת, תיראי איך את מתלבשת, לא אכפת לך מהלימודים, רק מהכדורגל והשמדורגל שלך! כדי שיכנסו דברים לראש ולא רק כדורים שפוגעים בראש!" התרגזה האמא.

"אני לא רוצה שיכנסו דברים לראש, הוא כבר מלא!"

"בשטויות!" צעקה האמא. "ענת, עברת כל גבול! מאז שנה שעברה, את פשוט הגזמת בצורה בלתי רגילה. אני מבטיחה לך שתיהיי שם שבוע, זה לא ימצא חן בעיינך את תכזרי".

"מבטיחה?" שאלה ענת בחשש.

"מבטיחה" אמרה האמא.

ענת כבר אז ידעה שאחרי שבוע היא תבוא אליה ותגיד לה את זה. כדי לצאת משם. זאת הייתה התוכנית שלה.

ענת ישבה, הקשיבה למוזיקה וחייכה.

הרגישה שהפעם היא נצחה את אמא שלה.

פתאום ראתה מכונית לבנה מתקרבת לעבר תחנת האוטובוס, ממנה יצאה נערה יפיפיה. עם מזוודה ביד,

ענת הבינה שהיא ועמדת ללמוד איתה בפניימיה,

וכבר הרגישה איך היא עומדת לשנוא אותה, היא תיהיה האויב הכי רע שלה.

כך חשבה לעצמה.

הנערה חיבקה את הוריה ונופפה לשלום, הם עזבו.

היא באה לעברה.

"היי" אמרה

"את הולכת ללמוד בפנימיה?" שאלה אותה ענת בתוקפנות

"כן, את?" אמרה הילדה.

"גם" ענת אמרה ועשתה פרצוף

"מאיה" אמרה והושיטה יד

"ענת" ולחצה את היד.

הם התחילו לדבר על כל הדברים שהם חושבים על ההורים שלהם ששלחו אותם ופתאום, מצאו את עצמם מחוץ לאוטובוס כשהוא נוסע.

"היי! חכה" צווחו השתיים אבל הוא לא שם לב בכלל.

"נו יופי, מה נעשה עכשיו?!" התרגזה מאיה. לעומת זאת ענת בכלל לא דאגה. אפילה שמחה.

"תירגעו, יש אוטובוס נוסף" אמר מישהו והם הסתובבו.

הוא היה נער מדהים, צבע שיער שטני, עינים ירוקות, פשוט מדהים.

"אה-הא" אמרו השתיים ביחד, מסתכלות אחת על השניה וצוחקות.

"עומר" אמר

"אני מאיה, זאת ענת" ענתה מאיה

האוטובוס השני הגיע ושלושתיהם שמו את המזוודות ועלו.

ענת התיישבה ליד החלון, לידה התיישבה מאיה ובספסל הנוסף לידיהם התיישב עומר.

הם דיברו חצי שעה עד שנרדמו.

האוטובוס עצר וכולם ירדו להפסקה.

לאחר כמה דקות חזרו והמשיכו לנסוע.

הם העבירו את הנסיעה בדיבורים וצחוקים וכבר אז היה אפשר לראות את החבורה הקטנה שנוצרה שם.

הם הגיעו לשם.

את כולם הושיבו על הדשא בכניסה והמנהל פתח בנאום.

"שלום לכם,

קוראים לי אמנון שלום אבל תוכלו לקרוא לי רק אמנון.

בכל אופן, ברוכה הבאה לבית ספר מאור.

במהלך חודש מהחופש הגדול נירשמתם לכאן, כלומר, ההורים רשמו אותכם לכאן, בגלל שרצו שתלמדו את החומר יותר טוב אני מניח, ותיהיו מוכנים לשנה הבאה.

מיום ראשון עד חמישי תילמדו ותתאכסנו פה וביום שישי תסעו הביתה, לשישי שבת.

תחזרו ביום ראשון לפה, תלמדו וביום שישי תחזרו.

הבנתם?

אה, כן שכחתי.

החדרים שלכם.

בכל חדר יש 3 מיטות, כלמור לשלושה ילדים,

עם עד אחרי ארוחת הצהרים לא תמצאו שלושה ילדים להיות איתם בחדר, נשים אותכם עם אנשים בהגרלה.

גם עם תבואו בזוגות לא תכולו להתקבל. צריך שלושה ילדים כדי לקבל חדר.

עם יש שלושה ילדים בואו למזכירות.

כן,

ואת תתחכמו, בנים עם בנים ובנות עם בנות.

שאלות?"

סיים אמנון את הנאום והרגיש שהוא יכול ללכת.

"סליחה, אמנון?" הצביע נער.

"כן"

"כמה שעות לומדים?"

"זה לא לענין, יש ימים יותר, יש ימים פחות"

"ואי אפשר לבוא בזוגות ופשוט לצרף עוד מישהו?"

"למה שאתה לא תעשה את זה רק תצרף לך מישהו שאתה חושב שיהיה לך נחמד להיות איתו?"

"תצחקו תצחקו" אמר הנער ונראה נעלב.

כולם ציחקקו ואמנון איפשר שמותר להיכנס לאכול.

נו, מה אתם חושבים?

אני מזכירה לכם שמי שמגיב ראשון מקבל פרס.

זיהוו,

זיו