כבר שלוש שנים שאני מהגגת בדף האינטרנט המסכן הזה.מגיל 15 אני מתעדת את הזיכרונות שלי ואת החיים שלי ומדי פעם קוראת את עברי,בחורה נוסטלגית אני.

3 שנים שבמהלכם החיים שלי כ"כ השתנו,למדתי דברים חדשים על עצמי ועל הסובבים אותי.

החלפתי גברים,החלפתי חברים,החלפתי עבודות והחלפתי את החיים שלי.

אני נמצאת כרגע במקום מאוד מוזר,מין לימבו כזה.חזרתי מחו"ל לשבועיים של בטלה.משב של רוח קיצית ומחניקה קידם את פני בשדה התעופה בן-גוריון,ואני רק חשבתי"כמה טוב לחזור הביתה".פה זה הבית שלי,לא משנה כמה לונדון הקרירה אטרקטיבית ומלאה בסצינת מוסיקה מדהימה וכמה גלזגו נחמדה ואופטימית,כאן אני גרה ולכאן תמיד אשוב.

וכרגיל,חזרתי לבועה הקטנה התל אביבית הקטנה שלי,שבה נוח לי ונעים לי,שבה אני אומרת שלום לכול יושבי הפאב השכונתי.אך הפאניקה כבר מתחילה להראות את סימניה,אתמול תפסתי את עצמי,בפעם הראשונה מהרהרת בפחדיי מהצבא:הפחד לא להסתדר עם שום דבר,להיות דחויה ע"י האנשים ובסופו של דבר להפלט מהמסגרת הכה זרה לי כרגע.

קשה לי לחשוב על עצמי בעוד שבוע על מדים ירוקים,עם נשק ביד.

בכלל קשה לחשוב שאני,הנפש החופשיה שחייבת לצאת כמעט כול יום עד 5 בבוקר עומדת לעמוד למסדרים,להתרוצץ בבסיס.כ"כ חשוב לי להצליח,אבל הכי חשוב לי זה למלא את השאיפה המוחלטת שלי להיות הכי מוצלחת והכי מוערכת במה שאני עושה.

זה לא קל הלימבו הזה.

זה לא קל לכתוב בצורה הכי לא מעובדת שיש,בלי מטאפורות ופתגמים.

רק משפטים שבראש.

רק אני.

What have we learned
It's the same old things
That drive us here
And never go away
We are changed