עוד פעם תיק,והמדים מגוהצים.

עוד פעם כיבוי האישיות,והפיכה למכונה

עוד פעם זאת לא באמת אני,רק מה שדורשים ממני להיות.

לא ציירתי,לא כתבתי,לא נשמתי כבר חודש והפז"ם דופק.

דופק את הראש,את הלב,ואת הגוף.

רק כשבאמת מגיעים לשם,מבינים עד כמה שהצבא זולל כול איפיון שלי.אני לא ליזה שם,רק קמצוץ מהאישיות שלי נגלה שם.

ולא אוכלים,רק רצים,כול היום מנסים לא להרדם. והצבא ממשיך לזלול את הזמן.זמן שבו יכלתי לעבוד,לחיות,להזרים דם לתאים האפורים שלי.

אוקי,הוויה קורסית וכל הבלה בלה הזה.כול מה שיש שם זה ועדת קישוט אחת גדולה.ושנאה עצמית.

שנאה על זה שאין לי אומץ לעמוד מול המערכת ולהגיד"אני ליזה,ואם לא מתאים לכם אז תעיפו אותי על 21"

אני משחקת את המשחק שלהם,כי אומרים שיהיה יותר טוב,אבל אני לא יודעת כמה זמן אוכל להחזיק מעמד.

האמת שלי מתפרצת מתוכי,יש בי אהבה בלי די.

"אולי אלבש גלימה זוהרת
אגדיל עקביי ארחיב מימדי
גם זה לא ישמיע אותי וודאי
ואם אקפוץ לגובה מעבר לאופק
אולי גם זה לא יזיז להם את הדופק
מה עוד אעשה כדי לעלות
הדרך שלי, לעבוד, לעבוד,
לאבד לאיבוד,
כל שביקשתי לתת הלך לאיבוד
האם אתרסק ואתפזר לאנחות
או כך ביקום ממשיך להיות
ודרך ארוכה מתישה וקסומה
ולאן?
אינני מקבלת אותה
אולי חשבתי קצת יותר מדי
עלי לעשות דרכי
שכחתי קמעה
אני סתם סתם
מהלכת על פני האדמה
לא חזקה בעוצמה
מתבזבזת על עוד קפה בבוקר
או ללכת לסרט
הבריחה מאהבה עצמית גורלית
כל שאבקש לקבל התפזר באוויר
המביא לא מביא לנשמה ..."