אני שורדת את התקופה,כבר חגגתי פזמולדת חצי שנה ועוד לא התייאשתי.עדין שם,עדיין עובדת,עדיין נוסעת ומבקרת.

עדיין מפחדת.

הכול הולך להשתנות עוד מעט עם היציאה לקק"צ ,ואני כ"כ מפחדת.התרגלתי לסדיר שלי,לחדר שלי ולחיילים שלי,אבל גם הם עוזבים.

הכול כבר השתנה,וגם אני.אני מפחדת להיות מבוגר,זה לא הולם אותי.

ועכשיו אני אהיה קצינה עם ארון על הכתף וסמכות,אני רוצה ולא רוצה.

זהו בעצם תימצות חיי"רוצה ולא רוצה" כי ברגע שאני רוצה זה נעלם לאנשהו.

אני רוצה שתתקשרי,ותרצי להיפגש ובאמת תבואי ותספרי לי.ואני אגמע בשקיקה את החיים שלך,כי את שלי אני רוצה ולא רוצה.

ובימים אפורים וגשומים,כאשר אני שוקעת עם נעלי הבקום בבוץ של שבטה,אני מרגישה מאושרת.עד כה קיבלתי את כול מה שייחלתי אליו וזה נותן לי את התירוץ המושלם.אני מדחיקה את חיי בעזרת חיים של אנשים אחרים.

ואני רוצה שתביני שגם לי קשה,ושתתקשרי יותר ושתאהבי אותי כמו שאני אוהבת אותך. אני רוצה שתצעדי איתי ביחד לבה"ד 1,ושתעיפי את הכומתה איתי ביחד כשנקבל את הסיכה.

אני צריכה שתגידי שהכול יהיה בסדר ושאפילו שאני עושה את זה מהסיבות הלא נכונות,זה הדבר הכי טוב בשבילי.וזה יבגר אותי ויכין אותי לעתיד.

וזהו,זה כול מה שרציתי לומר.