אז החלטתי לחזור לבלוג לאחר כמה חודשים טובים....
אם הייתי יכולה הייתי לוקחת את כל הזיכרונות השלילים ואת כל הרסיסים ושורפת אותם בתור משהו שלא קרה לעולם,
מצד שני אם לא הייתי חווה את אותם הדברים לעולם לא הייתי לומדת ומבינה דברים מסוימים בחיים האלה.
אני יודעת שעשיתי הרבה טעיות וכמו כולם אני משלמת עליהם בכך שחלק מהטעיות האלה כבר קבעו כמה דברים לגבי העתיד שלי.
לצערי מאוחר מידי בחלק הגדול לתקן ת'טעיות,צריך פשוט להתמודד עם השגיאות ולהמשיך הלאה להשתדל לא להרוס את המשך הדרך.
לפעמים יש אנשים שחווים את אותם הדברים כמונו אנו בתור אנשים מצד כבר יכולים לצפות ולראות את הטעות המתקרבת,אך כשהעיניין מגיע
לידיים שלנו אנחנו טועים לרוב ולא לומדים מהטעיות של האחרים משום שלפעמים זה לא מספיק להתבונן מהצד וכמו שאומרים צריך לחוות על בשרינו
כדי לקלוט,זה עצוב שאנחנו מטומטמים כאלה אבל אם יש משהו שהבנתי שמה שמטמטם את האנשים לחלוטין זו האהבה היא עושה אותנו לרוב עיוורים
הרגשת אשליה שהכל נראה ורוד ומושלם יותר,הבעיה שכשיש לך אהבה אתה מרגיש שלם וכשאתה נכווה ממנה מאוד קשה להמשיך הלאה בחיים
ולהגיד:"אוקיי זה לא קרה..." וכשאין לך אהבה ההרגשה היא כאילו אתה סוג של זומבי מהלך מרגיש ריקנות בדידות אי שלמות והפחד הזה לתת
לעצמך להיפתח ולהתקדם הלאה הרבה זמן עומד על הפרק.למרות שעמוק בפנים הרצון להתקדם כ"כ נראה האופציה שתציל את הכל ותשכיח את העבר,
וכן תמצא לך את האושר אותו אנו מחפשים כמעט כל החיים. זה לא פשוט בגלל שכשמישהו נפגע כ"כ חזק ומקבל את הבום לפנים... ההרגשה היא שאולי עדיף להיות בלי כל זה. והקלישאה "זמן מרפא כל כאב ומשכיח" אולי נכונה בחלקה זמן בהחלט עוזר להשלים עם המציאות כפי שהיא אבל להגיד שהוא משכיח דברים כמו כאב
לא בהכרח נכון משום שתמיד יהיו את הצלקות שיזכירו לנו כמה נפגענו ולעולם לא נרצה לחזור לשם ומה שמפחיד באהבה שהיא בילתי צפויה ולעולם אי אפשר
לצפות מראש מתי תתפס,האם זה יהיה הדדי או עוד כוויה וצלקת להמשך החיים.
אני למדתי להתמודד עם דברים מסוימים כשהפנמתי שהמלחמות שלי היו לשווא, תמיד האמנתי שאם משהו מספיק חשוב לך
ואתה מאמין בו צריך להילחם על מנת שזה ישאר לתת את כל כולך לזה הרי כל החיים שלנו הם מלחמה אחת גדולה עם עצמנו והעולם לשם הישג המטרות.
אבל לא תמיד זה ככה "לפעמים צריך לוותר על אנשים אהובים ולא כי הם לא חשובים זה פשוט שהם כבר ויתרו עלייך".
וכשמישהו ויתר עלייך אין טעם כבר לנסות גם אם זה כואב. וכן, עדיין כואב לי באיזשהו מקום שחברה טובה שלי ויתרה עלי,ושהבנאדם שהייתי מאוהבת בו מעל
כל הראש בכלל לא אהב אותי בצורה שאני אהבתי.
וכן כואב לי שנאלצתי לעזוב מקום טוב ושם דווקא בגלל שלא נלחמתי מספיק,לא עשיתי את האיזון כמו שצריך לא הפנמתי היכן כן צריך להילחם ואיפה זה פשוט מיותר
כבר בגלל שזה מת. אם היו לי אשליות ותקוות לתקן משהו מכאיב,הבנתי שזה מיותר ופתאום הבנתי שכבר לא כ"כ איכפת לי כי אולי הבנאדם הזה בכלל לא שווה את
המאמץ והכאב הזה. פתאום הבנתי שכל מה שהכרתי זה לא ככה יותר כי הכל כבר השתנה ואולי באמת עדיף ככה עם המצב הזה.
בקיצור המסקנה שלי זה שצריך להיפגע על מנת להבין כיצד לבנות את החיים הכוויות עוזרות לנו להתבגר ולהתמודד וכשאתה לומד להפנים עם דברים מסוימים
אתה בעצם מתבגר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
want your bleed!
