הקדמה:
כן שנים שלא הייתי במקום הזה ואכן נעלמתי לכם, אני לא מתכוונת להסביר איפה הייתי או מה עשיתי אבל בואו נגיד שנשבר לי מהקטע של הכתיבה
אבל באיזשהו מקום זה תמיד מרגיש חסר אז כשבא ממש נזכרים שעדין יש את הבלוג.
בתוך עולם חשוך ואפל היא מסתובבת שם הילדה מעוררת ומבולבלת בנפשה היא לא יודעת לאן לפנות או לצעוד,
הכל כאן נראה לה קודר וקר. כל מה שהיה ברור לה עד עכשיו כבר לא כזה ברור,
והיא עדיין שם משוטטת לה ברחובות הקפואים מחפשת את עצמה את כיוונה מנסה להבין לאן נושבת הרוח,
הילדה איבדה את הדרך מישהו כאן נמצא?! מישהו כאן שומע?... ויכול לעזור לה לחזור לימים שהיא הייתה מאושרת בהם.
לימים בהם היא צחקה, והצחוק היה אמיתי לימים שבהם היה חשק לחייך , לאותה תקופה שעוד הייתה תקווה להמשיך
בימים שהיא ידעה מה היא רוצה לעשות בחייה והכל היה ברור יותר בימים בהם החברים האמייתים נשארו ולא עזבו.
לימים בהם היו שאיפות ואף גם הגשמות,
הילדה עדיין לפעמים חולמת על רגעי האושר והתמימות לרגע החלום נראה לה אפשרי,
עד שהיא מתעוררת אל אותה שגרת חיים רגילה באה היא עדיין לא מצאה את דרכה
חסר לה חום אהבה והבנה... הכל בעולם הזה נהיה שקרי ואכזרי
הילדה כבר לא ילדה יותר..... היא נחשפה לתוך העולם המלא שקרים וזיופים
אי אפשר לסמוך כבר על אף אחד. הילדה רוצה לצרוח ולברוח,
אבל אין לאן "זוכרת שפעם אמרת לי שנהיה קרובות לנצח?!" אז איפה את עכשיו כשאני כ"כ צריכה אותך.....
היא מנסה לעצור את הזמן שאינו עוצר לרגע, היא רוצה לחזור אחורה לתקופה
לזמן ההוא ש"היא" הייתה איתה אבל כל מה שנשאר זה הזכרונות והרגעים היפים שכנראה לא יחזרו יותר על עצמם,
עכשיו רק נשאר הדובי על המיטה טוב לפחות אותו עוד ניתן לחבק חיבוק אוהב ולספר לו את הכל:]
הוא ינחם ירגיע ויקשיב ולא יוסיף מילה מיותרת.
ישכב במיטה לצידך ויחזיר לך מעט לתמימות שכבר נקטפה כמעט לגמרי,
ואותך אני תמיד באיזשהו מקום ישנא על כך שלקחת את הדבר הכי אמיתי שבי לדבר הכי מובן מאליו.
על כך שלקחת את ליבי ועשית אותי קרה כמו כולם לאחת שכבר אינה מרגישה שהיא זקוקה או מאמינה לאהבה.
לאחת שמסוגלת ללכת ללא הרגש...