טוב כמו שאמרתי-
אני בעצמי לא מאמינה שזה קרה...
אבל יש פרק D:
פרק 17
מוריאל ודניאל
[בזמן שטום עוד היה בבית חולים]
"כבר עברו יומיים מאז שברחת ככה מהבית חולים מה יש לך?"
דניאל סוף סוף הצליח להשיג את מוריאל בלי שהיא תסנן אותו.
"אני לא רוצה לדבר איתך" אמרה מוריאל.
"למה מה עשיתי?" דניאל שכח בכלל מהנשיקה שלו עם מלאני.
"מה עשית!? התנשקת עם מלאני כאילו אני בכלל לא קיימת!! כול היום ההוא בבית החולים לא התייחסת אלי ונתת לזונה הזאת להימרח עליך כאילו לא יודעת מה! ואתה עוד מופתע מזה שאני לא רוצה לראות אותך או לדבר איתך!?" היא ניתקה לו.
דניאל היה בשוק.
הוא לא האמין שהיא ראתה את הנשיקה המפגרת הזאת.
זה הרס לו הכול.
הוא הלך לקמילה.
הוא התיישב על המיטה שלה וחיכה שהיא תגמור לדבר בפלאפון.
היא דיברה עם דרייק.
היא סיפרה לו כול מה שהיה עם טום.
"טוב אני אתקשר אליך יותר מאוחר אני צריכה ללכת" היא אמרה.
"טוב אני אוהב אותך" הוא אמר.
"גמאני" היא ניתקה.
"מה קרה?" אמרה קמילה
היא נורא כעסה על דניאל בגלל מה שהוא עשה למוריאל.
"רבתי עם מוריאל"
"על מה?"
"טוב אל תעשי את עצמך טיפשה את יודעת טוב מאוד על מה! למה לא אמרת לי שהיא יודעת?"
"כי היא ביקשה ממני לא לספר לך"
"מה אכפת לי ממה שהיא ביקשה!"
"אתה נורא נחמד אתה יודע?"
"מצחיקה"
הם שתקו.
"מה אני אמור לעשות עכשיו?" שאל דניאל.
"קודם תבקש ממנה סליחה ואז תהרוג את מלאני"
"מצאתי עם מי לדבר" הוא קם והלך.
הוא נשכב על המיטה שלו וחשב מה לעשות.
הוא החליט להתקשר למוריאל.
"מה עכשיו?" היא שאלה.
"כלום..אני רק רציתי להגיד שאני מצטער.."
"הסליחות שלך לא מעניינות אותי! אתה נישקת את הבנאדם שאני הכי לא סובלת בעולם! אתה בגדת בי! אני לא אתפלא עם שכבת איתה"
דניאל שתק.
"לא נכון!" מוריאל הייתה בשוק.
"אבל זה היה לפני שהיינו חברים" אמר דניאל.
"אמרת שאתה אהבת אותי עוד לפני שנהיינו חברים...שכבת איתה כשאהבת אותי? אתה בנאדם דוחה!"
"בסדר אני יודע אני מצטער! טעיתי!"
"טוב ששמת לב"
דניאל לא ידע מה להגיד.
"זה אומר שאנחנו נפרדים?" הוא שאל.
"לא יודעת בינתיים אני לא רוצה לדבר איתך" היא ניתקה.
עבר שבוע מאז שטום יצא מהבית חולים.
הוא נשאר בבית לחודש שלם בשביל להשתקם ולחזור לשגרה.
טום שכב בחדר שלו במיטה וראה טלוויזיה.
ביל נכנס אליו.
הוא עמד והסתכל עליו בלי להוציא מילה.
טום הסתכל עליו ושתק.
"אני מצטער" אמר טום.
ביל התיישב לידו.
"אני כול כך לא רוצה להגיד לך 'אמרתי לך' או 'למה אתה אפעם לא מקשיב לי' אבל אני לא יכול לא להגיד את זה...כול יום כול פעם אמרתי לך לאכול ולא לשקר לי ואתה בכול זאת עשית מה שאתה רוצה...אני עברתי את זה כשהייתי בגילך בערך ואני יודע איזה סבל זה להחלים מזה והדבר האחרון שרציתי זה שגמלך זה יקרה.." ביל נזכר באיך שהוא חלה באנורקסיה.
עברה לו צמרמורת בגוף.
"והנה אתה שוכב פה ואנחנו מדברים על זה...ואני כבר לא יודע מה לחשוב..אם אני אשם בזה...שלא דאגתי לך מספיק..."
לטום היו דמעות בעיניים.
"אבא אתה לא מבין כמה אני מצטער..רק עכשיו אני מבין איזה אידיוט יצאתי שלא הקשבתי לך"
הם התחבקו.
"תבטיח לי שאתה כול הזמן תקשיב לי..כי אני עברתי את כול מה שאתה עובר עכשיו ואני יודע מה אני אומר לך..אתה חושב שאני לא הייתי מבריז מהבצפר? או עושה שטויות? תאמין לי אני עשיתי דברים יותר גרועים מה שאתה עושה" ביל נזכר בכול מיני שטויות שהוא עשה עם טום.
"נראלי יש לי את האבא הכי מגניב בעולם" טום צחק.
ביל חייך.
"אבל דבר אחד אפעם לא הבנתי." אמר טום.
"מה?"
"אתה ואמא תמיד אומרים שעשיתם בלגן בבצפר ולא למדתם..אז איך יש לנו כול כך הרבה כסף?"
ביל שתק.
"אפעם לא סיפרתם לנו במה אתם עבדתם...ועכשיו את בכלל לא עובדים ואני לא מבין איך אתם מסתדרים כול כך הרבה זמן בלי עבודה ועדיין יש לנו מלא כסף"
בזמן שטום דיבר ביל חשב מה להגיד לו..איזה שקר הפעם הוא צריך להמציא.
"זה נכון..אנחנו אפעם לא עבדנו ואפעם גם לא למדנו" חייך ביל.
"אבל לפני המון שנים..סבא שלי נפטר..והוא הוריש לי את הכסף והנה הוא עדיין מספיק לנו בשביל לחיות טוב" ביל לא הבין מאיפה השטות הזאת באה.
"כיפ לך אתה בחיים שלך לא עבדת"
"זה לא ממש נכון...לפני שהוא נפטר אני עבדתי בעבודות קטנות"
"כמו מה?"
"בעיקר עסקתי במוסיקה..הקלטתי זמרים מתחילים כתבתי לחנים עם..עם חבר שלי.." אמר ביל.
טום דמיין לעצמו את כול מה שביל סיפר לו.
"וואו זה בטח היה ממש מגניב..." הוא חייך.
"כן...זה היה ממש מגניב...זה היה הדבר הכי כיף שעשיתי בחיים...והדבר היחיד שאהבתי" אמר ביל.
"אהה!!! אז בגלל זה יש לנו אולפן הקלטות בבית!!"
"כן" שיקר ביל.
"אתה יודע משו אבא?"
"מה?"
"אני שמח להיות במשפחה הזאת"
"חח למה?" חייך ביל.
"כי יש לי את המשפחה הכי טובה בעולם" טום חייך.
ביל חיבק אותו חזק.
"דרך אגב.." אמר טום.
"כן.."
"אני יודע שזה כבר דיי מאוחר לשאול..אבל..יש לנו דודים? או בני דודים?"
ביל השתתק.
לטום וקמילה כן היה בנדוד, בנדוד אחד.
דניאל.
אבל דניאל הפך לאח של התאומים.
"מה אתה שותק?" שאל טום.
"סתם...אממ..לא אין לכם...אמלי ואני אנחנו שנינו היינו ילדים יחידים בבית..."
"חבל...זה הכי כיף שיש לך אח...או שניים...אחד כזה שאתה מכיר כל החיים...אחד כזה שאתה מכיר מהרחם של אמא שלך.." טום חייך.
לביל נהיו דמעות.
הוא חשב כל כך הרבה על טום, אח שלו.
"למה אתה בוכה?" שאל טום.
"אחים זה דבר יקר טום, תשמור על האחים שלך...אל תיתן שיקרה להם משהו...יום אחד, אמא ואני כבר לא נהיה, והם כל מה שיהיו לך..."
"כן...ואני בחיים לא אתן שיקרה להם משהו...אני אוהב אותם יותר מידי..."
"אני שמח" ביל ניגב את הדמעות.
"טוב מה אתה כזה רגשי?"
"חח סתם...הייתי רוצה שגם לי יהיה אח...אבל טוב...אין מה לעשות.." הוא חייך וקם.
טום צחק.
"טוב אני הולך לראות מה עם אמא" אמר ביל.
"טוב"
"אם תצטרך משו תקרא לי או לכול אחד אחר העיקר אל תקום מהמיטה טוב?"
"כן" אמר טום.
ביל יצא מהחדר והלך לאמלי.
קמילה ודרייק
הפלאפון של קמילה צלצל.
זה היה דרייק.
"שלום לך" היא אמרה.
"שלום לך"
קמילה צחקה.
"את תבואי אלי היום בערב?" הוא שאל.
"תגיד למה אבא שלך אפעם לא נמצא בבית?"
אמא של דרייק מתה ישר אחרי שהוא נולד והוא לא הספיק להכיר אותה.
אבא שלו רופא.
"הוא לרוב עובד ערב-לילה" אמר דרייק.
"נחמד לך"
"מאוד" הוא צחק.
"נו אז את תבואי אלי או לא?" הוא שאל.
"כן ברור" אמרה קמילה.
"טוב אני יבוא לקחת אותך ב8" אמר דרייק.
"לא זה מוקדם מידי..תבוא אחרי 10"
"בסדר"
הם המשיכו לדבר.
אמלי וביל
ביל נכנס לחדר וראה את אמלי יושבת על המיטה לחוצה.
"מה יש לך?" הוא התיישב לידה.
"אני כול כך מטומטמת" היא אמרה.
"מה למה?"
"קמילה חייה" היא אמרה וחייכה.
"מה חיה? איך חיה? אנחנו ראינו את הגופות שלהם" אמר ביל.
"זה לא היו הם"
"איך לא? ראיתי את טום!"
"שיקרו לנו! אני נשבעת לך שהם חיים!"
ביל התחיל לפחד.
הוא חשב שאמלי השתגעה לגמרי.
"דיי אמלי זה הכול בראש שלך הם לא חיים..עברו כבר 15 שנה מה פתאום נזכרת שהם חיים?"
"תמיד ידעתי את זה" היא אמרה.
"אמלי באמת דיי עם זה את אומרת שטויות"
"אני לא אומרת שטויות אני נשבעת לך במה שאתה רוצה שהם חיים! זאת היא ששלחה לי את המיילים! עכשיו הכל מסתדר לי! אחותי חיה!"
"מאיפה לך שזאת היא ששלחה את המילים!?"
"היו כתובים של דברים שרק אני והיא יענו עליהם! אף אחד חוץ מאיתנו לא ידע על זה בחיים! ביל היא חיה!!!"
"כן אז איפה היא עכשיו?"
"לא יודעת אבל היא חיה"
ביל קם והתחיל ללכת מצד לצד.
הוא חשב שהיא פסיכית.
הוא החליט לא להגיד לה כלום יותר.
"בואי נצא היום בערב" אמר ביל.
"לאן?" שאלה אמלי.
"למסעדה"
"למה?"
"מה למה? אנחנו כול הזמן תקועים בבית ולא הולכים לשום מקום לא יזיק לנו לצאת קצת החוצה"
"מה עם השלישייה?"
"הם יישארו פה לא יקרה להם כלום הם ילדים גדולים"
"אני לא יודעת"
"נו אמלי לא יקרה להם כלום מה את פתאום כול כך דואגת?"
"שהם יגלו על החדר של קמילה וטום"
"הם לא יגלו כלום, הם לא יודעים איפה המפתח"
אמלי שתקה.
"טוב בסדר." היא הסכימה.
"טוב אני הולך להגיד להם" אמר ביל.
ביל יצא מהחדר ואמלי ישבה שם והתרגשה כולה.
היא הייתה בטוחה בזה שטום ואני בחיים.
דניאל
התפוצץ לו הראש מלחשוב על מוריאל ומלאני.
הוא התיישב מול המחשב ונכנס לאינטרנט.
הוא התחיל לחפש תמונות של גיטרות..לראות סרטונים..הכול.
הוא נורא התחיל לאהוב את זה.
ביל נכנס לחדר שלו.
"אבא אני רוצה לנגן על גיטרה"
"מה?" ביל היה בשוק.
"כן אני רוצה ללמוד לנגן על גיטרה."
"אממ טוב..." ביל עדיין לא קלט את זה.
'הוא רק הולך ונהיה יותר דומה לטום' חשב ביל.
"מה פתאום החלטת שאתה רוצה ללמוד גיטרה?" שאל ביל.
"לא יודע...אני מסתכל על תמונות של גיטרות וזה מרתק אותי...אני ממש אוהב את זה..."
ביל חייך.
"אני יכול?"
"כן" חייך ביל.
"יש!!!!!!" הוא צעק.
ביל צחק.
"מתי נלך לקנות גיטרה?"
"מחר אחרי בצפר טוב?" שאל ביל.
"כן תודה" הוא חיבק אותו.
"אממ..אני ואמא נלך עוד מעט למסעדה אוקיי?"
"כן בטח" אמר דניאל.
הוא לא הבין למה ביל מתנהג כול כך מוזר.
ביל יצא מהחדר והלך לטום.
דניאל שמח.
לא בגלל הגיטרה, בגלל שאמלי וביל הולכים.
יש לו סיכוי להיכנס לחדר.
טום
הוא ישב וכתב שיר.
הייתה לו קופסא מלאה בשירים שהוא כתב.
הוא נורא אהב את זה.
ככה הוא הוציא את כול הרגשות שלו.
ביל נכנס אליו לחדר.
הוא עדיין היה בשוק מדניאל.
"אממ טום..אני ואמא הולכים עוד מעט למסעדה" אמר ביל.
"טוב בסדר תיהנו"
"מה אתה כותב שם?" שאל ביל.
"סתם איזה משו שאני לא אשכח" שיקר טום.
"טוב"
ביל הלך לקמילה.
הוא אמר לה שהם לא יהיו בבית אז היא ניצלה את זה ואמרה לדרייק שיבוא יותר מוקדם.
אמלי וביל התארגנו ויצאו מהבית ב8.
דניאל היה בחדר של טום.
קמילה הודיעה לטום ודניאל שהיא הולכת.
"לא נמאס לך?" אמר דניאל.
"לא" היא חייכה.
"אני אומר לך יתפסו אותך" אמר טום.
"רק אם אתם תפתחו את הפה ואתם לא" אמרה קמילה ויצאה.
"שתהיה בריאה" אמר טום.
דניאל צחק.
קמילה יצאה מהבית.
"נו אז קיבלנו את הבית לשנינו לבד" דניאל קרץ לטום.
"אממ...כן...אממ..." טום התחיל להיבהל.
"חחח תירגע צחקתי" דניאל צחק.
"מטומטם...טוב צא אני רוצה להתקשר למלאני ואז לישון.."
"מלאני? מה איבדת אצלה?"
"היא חברה שלי אולי?"
דניאל שכח בכלל שמלאני היא החברה של טום.
ואז הוא הרגיש יותר רע בגלל שבגד גם בטום.
"נו מה קפאת...צא" אמר טום.
"אה כן..מצטער...לילה טוב" אמר דניאל.
"לילה"
דניאל יצא מהחדר.
הוא עמד שם כמה דקות וחשב על הנשיקה ההיא.
בכמה אנשים הוא פגע.
הוא פגע באנשים שהוא הכי אוהב.
"המפתח!" הוא נזכר.
הוא נזכר שהוא לבד בערך.
הוא חיכה שעתיים עד שטום יירדם.
הוא נכנס לבדוק אם טום נרדם.
אחר כך הוא יצא משם בקט כדי לא להעי אותו.
הוא רץ מהר למעלה לחדר של אמלי וביל.
הוא הזיז את התמונה ולקח את המפתח.
"לפחות לא גילו אותי מהפעם הקודמת" הוא צחק.
הוא הכניס את המפתח לדלת של החדר שלי ושל טום.
"על החיים ועל המוות"
הוא פתח את הדלת.
"מה...?"
מוחעהעהע D:
טוב תאמת אצלי גם כמו אצל אמלי הסוף מתקרב..
לכול אחד נשאר פה לגלות איזה סוד שהוא לא יודע..
ואז כולם יגלו תסוד הגדול וזהו.
טוב אני מקווה שאהבתם (:
לילה טוב לכולם ^ ^
קמילה קאוליץ3>
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
קמילה קאוליץ=)