לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

Tokio Hotel-My Story=D


"רגע לפני"

Avatarכינוי:  קמילה קאוליץ=)

בת: 31



מצב רוח כרגע:



מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    נובמבר 2008    >>
אבגדהוש
      1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
30      




הוסף מסר

11/2008

נשארו לי שבועיים לחיות...


 

אני בטוחה שהמון אנשים היו רוצים שזה מה שיהיה..

לא משנה...

 

שלום=)

כול מי שחושב ששוב סתם לא שמתי פרק כי אין לי כוח ובלה בלה בלה אז הוא טועה...

תחשבו שזה תירוץ או לא..זאת כבר לא בעיה שלי..

ביום שני הייתי אמורה לשים פרק...

התחלתי לכתוב אותו לפני זה והכול וביום שני הייתי אמורה לסיים...

אז רציתי לעשות עידכון כדי שכולם ידעו...ופשוט האינרטנט שוב לא עבד לי...

 

מאז פשוט קרו ברים דפוקים מכוערים..מגעילים..מבאסים..אין לי איך לקרוא לזה...

ב26 היה לאח שלי יומולדת 4...

אני וחברה שלי נרשמנו לאיזה פעילות אחת מחץ לבצפר בשביל להפסיד בצפר...

הפעילות הזאת הייתה משעממת כמו החיים שלי אז הברזנו על ההתחלה.

היו איתי 100 של אז החלטתי לנסוע לקריון לקנות לאח שלי מתנה.

לא אמתי לאמא שלי על זה כלום.

קיצר אני וחברה שלי נסענו לשם וקניתי לאח שלי מתנה [הוספתי 50 שקל שהייתי אמורה לקנות בהם כרטיסיה..אבל לא..אח לי היה הרבה יותר חשוב לי]

קיצר..אבא שלי היה אמור לבוא לקחת אותנו משם ולהסיע אותנו הביתה.

אה ונתקענו בלי שקל על התחת.

אבא שלי אמר שהוא יכול להחזיר אותנו הביתה בערך ב5-6 כשאני הייתי אמורה להיות בבית לפני שאמא שלי הולכת לעבוד שזה בערך ב5...

התקשרתי אליה ואמרתי לה את זה...

שתבינו...היא צרכה עלי כמו שהיא בחיים לאצרכה עלי.

היא הרסה לי פשוט הכול.

עד שאני מנסה לעשות משו טוב היא מוצאת בזה משו לא טוב.

אבל בסוף הגעתי הביתה בזמן כי לאבא שלי התבטל משו..

 

עד היום אנחנו בריב..היא באמת הגזימה הפעם..

יום אחרי זה בכיתה כולי הייתי עצובה מין הסתם..ובכיתי דיי הרבה=/

כול היום ישבתי עם דינה ודיברתי איתה על זה..

הזיכרונות החידים שאני זוכרת מאמא שלי זה צעקות

ואני לא מגזימה.

אני לא זוכת שאפילו פעם אחת היא אמרה לי כמה שהיא אוהבת אותי כשהייתי קטנה.

האנשים היחידים שהיו אומרים לי דברים טובים אלה אבא שלי סבתא שלי וסבא שלי.

 

לא משנה...

בקיצור..היא גם לא נתנה לי להיות במחשב או לנסוע לאבא שלי בתור עונש...

ככה שהפסדתי שלוש ימי הולדת...

אתמול נשארתי לבד בבית עם אח שלי..אז רציתי לכתוב תפרק...

ושוב נדפק לי האינטרנ ורק אמא שלי יודעת איך לתקן אותו.

 

בקיצור זה היה שבוע מסריח.

עד מחר אני מקווה שאני אסיים כבר את הפרק...ואני ישים אותו.

 

יומטוב לכולם....

קמילה קאוליץ3>

 

 

 
נכתב על ידי קמילה קאוליץ=) , 30/11/2008 18:05  
33 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 


התגלגלה לי הפיטמה 0:


 

עברה שנה ואני עוד לא מצאתי אותה!

דאמט! XD

 

 

וואי זה היה יום כול כך מלחיץ!!!

אני ודינה הברזנו מהבצפר...

לא הכנו שיעורים בכלום..היינו צריכות להגיש 2 עבודות שלא הכנו...

אם היינו נשארות בבצפר היה יכול להיות לנו יום ממש חרא.

אז מזל שהברזנו..

הלכנו מהבצפר ברגל עד הבית של דינה...לקח לנו שעה כי הלכנו כמו חמוריםXD

היה נורא מצחיק והכול..

הוצאתי מדינה מידע קצת על היומולדת שלי ואני מצטערת על זה><"

ואז ישבנו אצלה בבית..והיא הכינה לי אוכל P:

ואז אכלתי לה את כול הסוכריות וראינו אסי וגורי...ונקרענוD:

וכרגיל דפקתי את הראש שלי בחלון..איך לאXP

היה נחמד ביותר (:


 

יש לנו מחר מבחן בהיסטוריה :S

וחברה שלי שלחה לי סיכום למבחן ואני לומדות אותו עכשיו וזה מעייף!

 

 

יהיה פרק מחר או בעוד יומיים D:

יומטוב לכולם3>

 

קמילה קאוליץ=)

 

מלפני שנה עם בת דודה שלי (:

טוב שאותי לא רואיםXD

אבל יש לי יד סקסית ביותר P;

 
נכתב על ידי קמילה קאוליץ=) , 18/11/2008 16:08  
30 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 


פרק 18=)




טוב אמרתי שיהיה פרק והנה הוא(:
הוא יצא קצר..והכול פה סובב סביב דניאל.
לא היה לי מה לכתוב יותר וגם לא לדינה....הפרק הבא יהיה יותר ארוך..
ויהיה לי יותר קל לכתוב אותו בלי כאב ראש ובלי מבחן להתכונן אליו [אני מקווה]



פרק 18

החדר היה חשוך וכמה נרות האירו אותו.
אמלי הייתה נכנסת שלוש פעמים ביום לחדר ומסדרת אותם.

דניאל התחיל ללכת בחדר.
הוא ראה את התמונות שלי ושל טום ולא הבין כלום.
החדר היה מאוד גדול וכול הגיטרות של טום עמדו שם על סטנדים.
דניאל עבר בינייהן.
הוא ראה גיטרה לבנה שהוא נורא אהב ונגע בה.

הוא הלך לארון הבגדים ופתח אותו.
הוא פתח את החלק שהיו בו את הבגדים של טום.
הוא ראה שם את כול הכובעים והחולצות שלו.
דניאל הוציא חולצה אחת כחולה של טום.
הוא חיבק אותה והריח אותה.
הריח של טום עדיין היה עליה.
הוא החזיר אותה בחזרה.
הוא פתח מגירה והיו שם את הבשמים והאיפור שלי.
מגירה מתחת לזה היו בשמים של גבר, לידם שכבה קופסא אחת.
דניאל פתח אותה וראה שם קונדומים.
עלה לו חיוך קטן על הפנים.
הוא החזיר הכול למקום וסגר הכול.
הוא פתח את החלק הגדול בארון וראה למטה קופסא גדולה.

הוא לקח אותה והתיישב באמצע המיטה.
הוא שם את הקופסא מולו ופתח אותה.
היו שם המון כתבות וגזרי עיתון.
הוא התחיל לקרוא אותם.
היו שם המון כתבות על טוקיו הוטל, הכתבות שהיו למעלה היו הכתבות עלינו אחרי המוות שלי ושל טום.
הוא לא הבין על מה מדובר.
הוא הלך למחשב והדליק אותו.
ברקע הייתה תמונה שלי של טום ושל דניאל מהבית חולים אחרי הלידה.
הוא נכנס לאינטרנט וכתב בגוגל "טוקיו הוטל"
היו שם המון כתבות ומידע עליהם.
הוא התחיל לקרוא הכול.
אחרי שעה הוא הבין מי זה ביל, מי זו אמלי,שלביל ולאמלי היו אחים, ושהם היו ההורים שלו.
הוא חזר למיטה וחיפש עוד כתבות.
הוא מצא כתבות על התאונה שלי ושל טום.
על רוב הכתבות היו הפרטים והתמונות מהתאונה.

הוא ישב שם וקרא אותם שוב ושוב.
הוא היה פשוט בשוק.
כול המחשבות הציפו אותו, הוא לא ידע מה הוא יעשה עכשיו.
איך הוא יספר לטום וקמילה שהוא בכלל לא אח שלהם? אלא בן דוד שלהם.
איך אמלי וביל יגיבו לזה שהוא יודע הכול..?

דניאל החזיר את כול הכתבות למקום.
הוא כיבה את המחשב.
הרגלים שלו נעשו כבדות יותר ויותר.
הוא נשכב על המיטה והתחיל לבכות.
הוא חיבק את הכרית ובכה עליה.

קמילה

היא חזרה הביתה ורצה מהר למעלה.
היא נכנסה מהר לחדר שלה והחליפה את הבגדים.
היא הייתה כול כך מאושרת.
האהבה שלה לדרייק הייתה כול כך אמיתית וזה כול כך שימח אותה.
פעם ראשונה אחרי 15 שנה היא חברה של מישו שהיא אוהבת ושהוא אוהב אותה..
היא חשבה על כול מה שהם יכולים לעשות ביחד.
אחרי חצי שעה היא החליטה שהיא הולכת לישון.
אבל אז היא נבהלה.
היא נזכרה ביום ההוא כשטום עוד היה בבית חולים..שדרייק רצה לשכב איתה.
היא לא ידע אם היא רוצה או לא.
מצד אחד-היא תמיד רצתה לקיים יחסי מין והיא תמיד רצתה שזה יהיה עם מישו גדול ממנה שאוהב אותה והיא אוהבת אותו.
אבל מצד שני-היא פחדה.
היא לא ידע מה עושים ואיך..
'אני תמיד יכולה לשאול את דניאל' היא צחקה.
אחרי רבע שעה היא נרדמה.

אמלי וביל

הם חזרו הביתה.
"תודה שהוצת אותי היום, הייתי צריכה את זה" אמרה אמלי.
"בכיף" הוא חייך.
"אני עולה לחדר אני רוצה לישון..."
"בסדר..אני הולכת לשלישייה לבדוק שהם ישנים" אמרה אמלי.
הם עלו שניהם יחד אל הקומה השנייה.
ביל פנה לכיוון החדר שלהם.
"אמלי!" הוא נעצר.
"מה קרה?" היא הסתובבה.
"ה...דלת" הוא אמר פעור פה.
"לא!!!!" צעקה אמלי.
הם רצו אל החדר של טום ושלי.
הם נכנסו אליו וראו את דניאל שוכב על המיטה של טום ושלי ומחבק את הכרית.
"דניאל!" אמלי התמלאה בדמעות.
"תתרחקו מפה" אמר דניאל בקול חלש ואפילו לא הסתכל עליהם.
"מה..מה אתה עושה כאן? איך נכנסת לפה בכלל?" שאל ביל.
"נכנסתי לחדר של ההורים שלי, מה? גם את זה תיקחו ממני? כמו שלקחתם ממני את הזהות?!" הוא קם מהמיטה.

אמלי התחילה לבכות, ביל היה בדמעות.
"איך עשיתם דבר כזה?! במשך 15 שנה אני חשבתי שאני הבן שלכם! חשבתי שיש לי אחים! חשבתי שאני מישהו!"
"דניאל.." אמלי ניסתה להגיד משהו, אבל דניאל עצר אותה.
"לא! שום דניאל! 15 שנה שתקתי! עכשיו אתם הולכים להקשיב לכל מה שיש לי להגיד!" הוא צעק.
"איך יכולתם להסתיר את זה שאתם לא ההורים שלי!? איך יכולתם להסתיר את האחים התאומים שלכם?! תמיד כשטום וקמילה היו יותר ביחד ויותר מחוברים אחד לשנייה, אני תמיד אבל תמיד הרגשתי כל כך לא קשור! ובצדק! הם התאומים! אני בכלל לא אח שלהם!" הוא נזכר בכול מיני רגעים כאלה.
&nbsp;
"הרבה פעמים אנחנו ראינו אתכם מתנהגים מוזר כשהזכרנו דברים על אימוץ וכאלה..סיפרתם לנו כאלה שקרים מטומטמים! עכשיו אני מבין את הכל! איך?! איך יכולתם בכלל!!?" הוא צרח עליהם כל כך.
"לא יכולנו להגיד כלום!" צעק ביל.
הוא כל כך בכה.

"דניאל, אמלי ואני איבדנו את האנשים הכי יקרים לנו בעולם! האנשים שנוצרנו איתם יחד! אתה יודע מה זה לאבד בנאדם קרוב כל כך!? אתה יודע!? היית רק תינוק בן שבועיים כשהם מתו! איך יכולנו להגיב?! רק נולדו לנו התאומים, הכל היה בסדר! הם נסעו לקנות בשבילך את כל הדברים כי הם לא הספיקו..ואז...קרתה התאונה..לא ידענו מה לעשות! הדבר הראשון שעשינו היה לאמץ אותך, זה היה הדבר הכי הגיוני ונכון לעשות! נקשרנו אליך כל כך ואהבנו אותך ממש כמו בן! אתה בן בשבילנו! לא פחות מזה! אנחנו אוהבים אותך ואת התאומים באותה צורה!" אמר ביל.

"אבל למה לא סיפרתם לי שאתם לא באמת ההורים שלי?"
"איך אתה היית מגיב לזה אם היינו אומרים לך שההורים שלך מתו!? שהם כבר לא פה! שלא זכית להכיר אותם?!" ביל בכה כל כך.
"זה כואב, אבל לפחות לא הייתי צריך לחיות בשקר!"
ביל ואמלי פשוט לא הפסיקו לבכות, לא היה להם מה להגיד לדניאל.
הם לא הצליחו לדבר, לא להוציא מילה.
"תצאו מפה, אני רוצה לישון בחדר של ההורים שלי" אמר דניאל.
ביל ואמלי החליטו לצאת מבלי להגיד לו כלום.
דניאל התקרב לדלת ופשוט טרק אותה.
הוא נפל על המיטה ובכה כל כך, הוא בכה עד שלא נשאר לו יותר כוח לבכות ונרדם.

ביל ואמלי ברחו אל החדר שלהם.
הם שניהם בכו כל כך.
"אני כל כך צריכה אותך!" אמלי בכתה על תמונה שלי.
"זהו..הוא יודע הכל..." ביל ישב על המיטה, מחזיק את הראש ומלא בדמעות.
"אמרתי לך שצריך לספר לו! אמרתי לך!" אמלי צעקה.
"לא יכולתי! נשבענו שלא נספר!" ביל צעק בחזרה.
"מה אכפת לי?! למה אתה אף פעם לא מקשיב לי!! אני תמיד ידעתי שצריך לספר לו את האמת! ידעתי שאם לא נספר לו זה מה שיקרה! הוא יגלה את הכל בדרך אחרת והיא תהיה גרועה יותר!!!" אמלי הייתה היסטרית.
"בסדר טעינו אין כבר מה לעשות..." ביל היה עדיין בשוק.
הוא חשב מה הוא יעשה עכשיו...
איך הם יחיו..
איך הם יספרו לקמילה וטום שדניאל לא אח שלהם?
הוא כיבה את האור, ונשכב על המיטה.
אמלי שכבה עם הגב אליו ובכתה על התמונה שלי.

בבוקר

כולם התעוררו וירדו למטה חוץ מדניאל.
ביל הכין ארוחת בוקר.
טום וקמילה התיישבו ליד השולחן וחיכו שביל יגיש להם את האוכל.
ביל לא דיבר איתם.
המחשבות על אתמול בלילה לא הפסיקו לרדוף אותו.
"אבא הכול בסדר?" שאלה קמילה.
"כן.." הוא אפילו לא הסתכל אליהם.
אמלי ירדה אליהם.
היא התיישבה מול קמילה וטום.
"בוקר טוב" הם אמרו.
"בוקר טוב" הקול של אמלי היה צרוד.
&nbsp;"מה יש להם?" לחש טום לקמילה.
"אני לא יודעת"
"איפה דניאל?" שאל טום.
אמלי וביל שתקו.
קמילה וטום הסתכלו אחת על השנייה במבטים מוזרים.
ביל שם להם על השולחן את האוכל והתיישב לאכול איתם.

דניאל

הוא התעורר עם כאב ראש ענק.
הוא לא רצה לדבר יותר לעולם עם אמלי וביל.
בקשר לקמילה וטום הוא עוד לא ידע מה לעשות.
הוא נכנס למיקלחת שהייתה בחדר שלנו והתקלח.
הוא הרגיש אחרי המיקלחת הרבה יותר טוב.
בגלל שלא היו לו שם את הבגדים שלו והוא לא רצה להסתובב בבית, הוא החליט לקחת את הבגדים של טום.
בדיוק מה שהוא אוהב.
הוא התאים אותם לקובע שהוא בחר.
הוא פתח את המגירה למטה ושם על עצמו בושם של טום.
הוא הלך מהר לחדר שלו, לקח את התיק וירד למטה.

טום קמילה ביל ואמלי בדיוק יצאו מהמיטבח.
"איפה היית?" שאלה קמילה.
"למעלה" דניאל לא הסתכל עליה.
"הכול בסדר?" היא שאלה.
"כן"
הוא עמד ליד הדלת.
"תאכל משו" אמרה אמלי.
הוא לא התייחס אליה ויצא מהבית.

"מה יש לו?" שאל טום.
"סתם.." אמרה אמלי.
"רבתם?" הוא שאל.
"כן"
אמלי עלתה לחדר.

"טוב תתארגנו לבצפר ותצאו" אמר ביל.
"תסיע אותנו?" שאל טום.
"אתם רוצים?"
קמילה וטום חייכו.
"בסדר"
ביל גם עלה למעלה להתארגן ואחרי רבע שעה הם יצאו מהבית.

דניאל

הוא הלך לבית של מוריאל וחיכה לה עד שהיא תצא.
הוא בינתיים יש ושמע מוזיקה.
אחרי 20 דקות היא יצאה מהבית וראתה אותו.
היא לא ידע מה לעשות.
דניאל ראה אותה וקם מיד.
היא ראתה את העינים האדומות והנפוחות שלו.
היו לה דמעות בעיניים.
הם עמדו ככה אחת מול השנייה כמה דקות.
הם התחבקו.
מוריאל שמה את הידיים שלה על הלחיים שלו.
"מה יש לך..?" היא שאלה.
"אני כול כך מצטער" הוא אמר.
"אני כול כך מצטער..אני בכלל לא נישקתי אותה..אני לא מבין למה לא העפתי אותה ממני...אני כול כך מצטער" הוא אמר.
"זה בסדר..." אמרה מוריאל.
היא נישקה אותו נשיקה רכה על השפתיים.
"מה יש לך..?" היא שאלה.
"אמלי וביל לא ההורים שלי" הוא אמר.
"מה?!" היא הייתה בשוק.
הם התיישבו ודניאל סיפר לה הכול.

היא ישבה שם ולא ידע מה להגיד.
היא הייתה פשוט בשוק.
"אני לא מאמינה..." היא אמרה.
"גמאני לא..."
"מה תעשה עכשיו?"
"אני לא יודע...מה שבטוח אני הולך עכשיו לבית קברות" הוא אמר.
"אני באה איתך"
"עזבי באמת.."
"לא! אני באה איתך! אני רוצה להיות איתך..."
"אני יודע..אבל אני רוצה ללכת לשם לבד..לפחות בפעם הראשונה.."
מוריאל הבינה אותו.
דניאל הלך לבית קברות ומוריאל לבצפר.

דניאל לקח איתו בתיק את הלפטופ שלו.
הוא הלך לבית קפה שהיה בו אינרנט.
הוא נכנס לאינרטנט וחיפש באיזה בית קברות קמילה וטום נקברו.
אחרי הרבה מאוד זמן של חיפושים הוא סוף סוף מצא.
בשביל להגיע לשם הוא היה צריך לקחת 2 אוטובוסים.
אחרי 40 דקות הוא הגיע לשם.
הוא התחיל לחפש את הבית קברות.

אחרי 10 דקות הוא מצא את המצבות שלי ושל טום.
הוא ניגש אליהם.
הדמעות התחילו שוב לחנוק אותו.
הוא נפל בין שתי המצבות והתחיל לבכות.
"אני לא מאמין שלא הכרתי אתכם 15 שנה..." הוא אמר.
הוא לא ידע כמה זמן הוא היה שם.
אבל הוא היה בטוח שעברו לפחות 3 שעות.
הראש שלו שוב התחיל לכאוב.
הוא החליט ללכת משם.

"מוריאל בטח כבר בבית..." הוא חשב לעצמו.
אחרי שעה הוא הגיע לבית שלה.
אמא שלה פתחה לו את הדלת.
"דניאל" היא חייכה.
"שלום" הוא אמר.
"בוא תיכנס"
הוא הריח את הריח של האוכל מהמטבח.
"האוכל כבר יהיה מוכן" היא אמרה.
"אני לא רעב.." הוא אמר.
היא הבינה שהוא רוצה לראות כמה שיותר את מוריאל.
"מוריאל בחדר שלה" היא אמרה.
"תודה"
הוא פתח את הדלת.
מוריאל ישבה במחשב.
"כמה צפוי" אמר דניאל.
מוריאל קפצה.
"הבהלת אותי" היא אמרה.
"מצטער" הוא שם את התיק על הריצפה והתיישב על המיטה.
"מה את עושה?" הוא שאל.
היא הסתכלה עליו.
"אני רק מקווה שלא תכעס..."
דניאל שתק.
"אני קוראת על קמילה וטום..ההורים שלך..."
דניאל לא אמר כלום.
"מה כבר גילית?" הוא שאל.
"אממ הם נפגשו בצרפת ומשם הכול התחיל...קמילה ואמלי הסתבכו עם איזה רוצח..לא ממש הבנתי את הקטע הזה..קראו לו מקס פרסטון..וביל הרג אותו..והמקס הזה הרג את הילד הראשון שהיה לקמילה"
"מזתומרת הילד הראשון?" דניאל לא הבין.
"לפני שהיא נכנסה להריון איתך..היא הייתה בהריון והמקס הזה ירה בה..בזמן שהיא הייתה בהריון..והוא הרג את הילד הזה..."
דניאל היה בשוק.
מוריאל המשיכה לספר.
"אבל המקס הזה מת..כמו שאמרתי..ביל הרג אותו..אממ אחרי זה הם התחתנו...קמילה נכנסה שוב להריון..אתה נולדת בחודש השמיני...ואחרי זה הייתה להם תאונה..וטוב את זה אתה כבר מכיר.."
דניאל כבר לא רצה לשמוע כלום.
מוריאל התיישבה לידו וחיבקה אותו.
"ארני עדיין לא הבנתי מי זה המקס הזה..." דניאל רצה לדעת הכול..הוא רצה לדעת כול מה שקרה לקמילה וטום מאז שהם ניפגשו, ולפני זה.
הוא רצה להכיר אותם הכי שאפשר..
הוא ידע שהוא יכיר אותם הכי טוב אם הוא ישאל את אמלי וביל, אבל הוא לא היה מסוגל לדבר איתם.
הוא התיישב מול המחשה וכתב בגוגל "מקס פרסטון".

הטלפון צלצל.
כריסטינה, אמא של מוריאל ענתה.
היא נכנסה לחדר של מוריאל.
דניאל ומוריאל הסתכלו עליה.
"דניאל זה אבא שלך" היא אמרה.
דניאל הסתכל על מוריאל.

אני הלכתי לישון ולחשוב על הפרק הבא=)
ולחשוב על גבולות, אוכלוסיה ועוד בולשיט שקשור לגיאוגרפיה ><
מצטערת שיצא כול כך קצר ואחרי כול כך הרבה זמן..
העיקר שחזר לי האינרנט ואני יכולה לכתוב פרקים נורמאלי בלי שהוורד יתקע לי ויסגר לי כול שנייה D:


לילה טוב לכולם3>
קמילה קאוליץ=)
נכתב על ידי קמילה קאוליץ=) , 11/11/2008 21:30  
45 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 


לדף הבא
דפים:  

21,718

© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לקמילה קאוליץ=) אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על קמילה קאוליץ=) ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)