"בסוף כל לילה הייתי מגיע עד אלייך
לחפש שאריות מעצמי
ואת היית ואת היית מצילה אותי
בעיניים עצומות לרווחה
עד שנעלמתי שנייה לפני זריחה"
שמעתי את המילים האלו והם פשוט החזירו אותי קצת פחות משנה אחורה.
שנה פחות חודש אפשר להגיד.
הייתה את התקופה הזאת שלא היינו מוגדרים.
החלטת לחתוך ואני רציתי רק עוד לילה אחד ואמרת שלא כדאי. אחרי כמה זמן נשברת ואמרת שאתה רוצה,
הסכמתי כמובן כי לא עניין אותי כלום וככה זה המשיך כמה חודשים טובים.
בשעות הקטנות של הלילה הייתי באה אלייך לדירה לחפש שאריות מעצמי, שאריות של הלב שלקחת לי ולא נשאר ממנו יותר מידי.
אחרי שהיינו ביחד הרגשתי הכי שלמה בעולם וכשהלכתי, כשהלכתי השארתי אצלך כמה חלקים מעצמי כנראה כדי שתהיה לי סיבה לחזור.
אף פעם לא באמת ישנו ביחד, רק בלילה הראשון שלנו נרדמנו בלי לשים לב ואז בערך ב-4 או 6 בבוקר אני כבר לא זוכרת התעוררת והיית חייב לחזור הביתה אז טכנית, אחד מאיתנו נעלם שניה לפני זריחה.
זאת שאלה מעניינת מה לעזאזל קרה שם, איך הסכמתי לוותר על עצמי כל כך הרבה בשביל כמה רגעים של אושר אילאי.
"זה שווה לי כל כאב או שברון לב" הייתי אומרת לעצמי ולחברות.
לא משנה מה עשית לי, לא משנה כמה התעלמת וכמה אמרת שזה לא טוב ולא בריא אמרתי לך פשוט שלא אכפת לי ושאל תדאג לי, אני ילדה גדולה ואני יודעת לדאוג לעצמי.
הרגשתי כאילו אתה מציל אותי, נותן לי אוויר לנשימה, מחזיר את האור לחיים, פשוט מביא איתך את כל הטוב למרות שהיית פשוט כל הרע.
כנראה שאם הייתי חוזרת אחורה הייתי עושה בדיוק אותו דבר, כמו כל דבר בחיים שלי בערך.
אני חיה על טעויות, אני חיה מהדרמות, אני מתקיימת מצרות.
אז זה עבר כבר מזמן וזה נגמר כבר מזמן ואומנם הלב שלי עדיין מחסיר פעימה כשאני שומרת את השם או רואה אותך פתאום משום מקום אבל הרגש כבר לא שם.
תמיד תהיה חלק ממני, החלק השבור הזה בלב שלי תמיד יהיה שייך לך, אהבה בלתי אפשרית שהייתה לי, כזאת שחוצה עולמות, כזאת ששוברת גבולות.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
