האמת היא שבאתי לשבוע הזה בגישה חיובית לגמרי.
ראיתי אתמול את חבר שלי אחרי ארבעה ימים מה שהיה מאוד משמח :)
ישנו ביחד והתעוררנו היום בכיף.
אני התארגנתי והוא המשיך לישון לו, לבשתי מדים, לקחתי את האוכל ונסעתי לי לבסיס.
הייתי מאוד ממוקדת, בדקתי מיילים והתכוונתי מיד ללכת לעבוד על משהו במשרד אחר כי רק שם יש מחשב שאפשר לעבוד עליו.
אז עוד לא התחיל הבוקר וכבר היה לי בלגאן.
הייתי צריכה להגיד טפסים לשלישות, היה לי הכל מוכן כבר וחתום וכל מה שצריך ואז הסתבר שאלו טפסים ישנים! זה היה ממש מעצבן.
אז כל שניה הלכתי למשרד להדפיס משהו ואז לשלישות לראות שלא יצא שום דבר, למלא את זה ולהחתים את ההוא, עצבים רציניים על הבוקר. עד שחזרתי לשבת במשרד התה שלי כבר התקרר והיה בכלל לא טעים :(
סוף סוף הלכתי למשרד השני להתחיל לעבוד, הפעלתי את המחשב ופתחתי את כל מה שצריך ואז טלפון.
הרען רוצה לדבר איתי.
מה עכשיו?
מחר יש וועדות קצונה אז הנחתי שזה קשור לזה, לדבר קצת על החיילים, להתרשם וכאלה...
נכנסתי אליו ל'כמה דקות' ויצאתי אחרי קצת יותר משעה.
אז דיברנו על החיילים והכל ואז הוא שאל מה קורה איתי, אמרתי לו שאני רוצה לעבור תפקיד עוד 10 חודשים אחרי שאסיים שנתיים ושאני מעוניינת בתפקיד אפיון כדי לגוון והכל ואני חושבת גם שהחיילת שיוצאת לקצונה צריכה לחזור ולהחליף אותי כי היא ממש מתאימה וזה יעשה לה טוב והיא תוכל להתפתח.
אמרתי שאני מוכנה לחתום עד סוף 2016 שזה אומר להאריך בחצי שנה בערך ושאני לא מעוניינת להאריך יותר.
הוא אמר שאין סיכוי לחצי שנה ושבשביל לעבור תפקיד ולעלות לסבב סרנים אני חייבת לחתום שנה כדי לסגור שנתיים בתפקיד החדש.
יצאתי מאוד מאוכזבת מהפגישה הזאת, בניתי לעצמי תוכנית מושלמת בראש שגם הסתדרה לרמד שלי בראש והכל נראה כאילו הוא נושב לכיוון החיובי.
אחרי הפגישה הזאת ישר גררו אותי לפגישה אחרת, סטאטוס אצל הרמד עם כל הקצינים שנמשך עד ארוחת צהוריים משמע לא עשיתי כלום עד הצהוריים.
אחרי הסטאטוס נשארתי לדבר עם הרמד ולספר לו מה היה בשיחה עם הרען, הוא כמובן ניסה לשכנע אותי לחתום ולהגיד שכדאי לי ושזה יפתח אותי והכל אבל אני ממש ממש ממש לא בראש של עוד שנה.
מרגיש כאילו אני כן 'נכנעתי' כדי להשיג את המטרה שלי ולהסכים לחתום חצי שנה ועכשיו כאילו אתם באים ואומרים לי שנה? מה נסגר? קצת התחשבות?
הרי כל הזמן אתם אומרים כמה חשוב לכם לפתח ולקדם והכל ובאמת אני חושבת שמגיע לי אבל לאאאאא למה שנעזור? למה שנלך לקראת? זה ממש מתסכל.
אז עכשיו אני רק חושבת על זה שיש לי עוד שנה ו-10 בתפקיד ובא לי למות.
שנה ו-10. שנה ו-10! כן אולי זה לא נשמע הרבה אבל אחרי שאת מתכנתת שנתיים במערכת ואז חוזרת להיות ראש צוות של אותו הצוות ממנו יצאת לעוד 3 שנים זה דיי מתסכל כל העניין הזה ודיי ממצה את עצמו. לא תגידו היה לי איזה גיוון בעולם תוכן או משהו ובאמת לא רציתי! אבל כאילו חאלס. 3 שנים עם חיילים, עם אותה מערכת, עם כל הבעיות והשיגעונות של המשתמשים, עם מליוני חיילים חדשים כל פעם וכאילו דיי, אין לי כח, באמת.
אז כן, אנחנו עוברים עכשיו לטכנולוגיה חדשה ואנחנו לקראת פיתוח מחדש של המערכת וזה מדהים! זה שינוי שאף אחד לא האמין שיקרה! אבל פאק, תנו אוויר, תנו לשנות, תנו להתפתח ולהרגיש שאני לא עומדת במקום.
אני חושבת שהתפקיד תרם לי מאוד ואני חושבת שהתפתחתי מאוד במיוחד בתחום האישי ובמי שאני אבל באמת, באמת שאני מרגישה עכשיו כאילו אני עומדת במקום.
אחרי ארוחת צהוריים התייעצתי קצת עם כל אנשים, חלק אמרו לי לחתום חלק אמרו לוותר, זה רק בלבל אותי עוד יותר כל העניין הזה.
הספקתי לעבוד קצת ואז שוב פגישות על פגישות על פגישות.
בסוף היום חייל שלי היה צריך לעשות משהו והוא התחיל בערך ב-2 וחצי. בסביבות 5 התברר שהוא בכלל התעסק בסביבה הלא נכונה ובכלל בזבז את כל הזמן שם. הוא פתאום היה חייב להחזיר את האוטו לאבא שלו מה שהיה ממש מעצבן כי כאילו היית אומר והייתי באה לקחת אותך כדי שלא תהיה תלוי במשהו! בסופו של דבר הייתי צריכה לאסוף אותו ב-6 מהבית ואז לסוע לאן שהיה צריך ונשארתי איתו שם עד 9. 9 בערב. יצאתי היום ב-9 בערב מהבסיס.
היה לי יום מתסכל ואני שונאת ימים כאלה.
מהימים האלו שאני אומרת למה לעזאזל אני צריכה את זה?
למה לא נשארתי במיטה והמשכתי לישון מחובקת עם חבר שלי?
זה? זה מסוג הדברים שגורמים לי לרצות לעוף מצה"ל ולהשתחרר כבר וממש מרחיקים אותי מהרעיון בכלל של להאריך.
אין לי כח ונמאס לי וכן מחר יום חדש וזה יעבור אז זה פשוט מתסכל.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
