זה מפחיד, הרגעים האלו שנדמה לך שאין לכם שום דבר במשותף, שאתם כל כך שונים שמה בכלל מחזיק את הביחד הזה?
יש מי שיגיד שזאת השגרה אבל זה מעבר לזה, אני יודעת, כי אני מרגישה שאתה זה שאני צריכה פה איתי.
פעם בכמה זמן יש לנו את השיחה הזאת שבד"כ מתקיימת בעצבים ובזה שאני הולכת לישון עם לילה טוב קר שכזה.
מה שהכי מפחיד זה שאולי אנחנו באמת שונים מידי ואולי זה לא יחזיק?
מה מחבר בין אנשים?
כל אלו שעם בני זוג מסביבנו, מה מחבר אותם? מה מחזיק אותם? אני לא חושבת שלכולם יש הרבה דברים במשותף.
זה כל כך מפחיד.
אני רואה אותנו ביחד עד סוף החיים אבל מה אם עוד שנתיים פתאום ייגמר לנו על מה לדבר? ניכלא לשיגרה הזאת שכל אחד בעצם חיי בעולם משלו?
לפעמים זה מרגיש כאילו אני צריכה להשתנות, להתאמץ יותר, לעשות דברים שאני לא בהכרח אוהבת כדי שיהיה לנו משהו במשותף. זה צריך להיות ככה? אולי זאת חלק מההקרבה שצריך לתת במערכת יחסים.
מה מחבר בין אנשים?
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
