אז לפני שבוע וחצי השתחררתי.
כבר הספקתי להירשם לקופת חולים, לישון עד מאוחר, להתבטל בבית, להירשם ללשכת התעסוקה ועוד מיני בירוקרטיות כאלו ואחרות.
לא מכינים אותך לזה...
כשאת בצבא כולם מייחלים להגיע ליום הגדול של השחרור בלי להזכיר לך שאחרי זה מחכה הרבה מאוד כלום או יותר מידי מהכל, תלוי איך מסתכלים על זה.
אצלי זה בעיקר הרבה מאוד כלום.
בואו נגיש ששבוע שעבר לא באמת נחשב כי ראש השנה וכולם היו בחופש כמעט כל השבוע אבל היום, היום נפל עליי כבד.
כבר במוצ"ש הכנתי לי רשימה של דברים שאני צריכה להספיק היום ווואלה באמת הספקתי את כולם.
אבל לא מעט מהזמן היום פשוט ישבתי בבית וחשבתי 'טוב...אז מה עכשיו?'
זה קשה למצוא את עצמך ויש שיגידו אפילו להמציא את עצמך מחדש.
אז בכל יום יש את הדברים שרוצים להספיק אבל גם יש את הדברים שרוצים לעשות והבטלה הגמורה שמאופשרת לך פשוט מאיימת על זה.
היום הצלחתי להתגבר חלקית אבל בעיקר כתוצאה משיעמום. כי אחרי שכבר ראיתי סרט ויצאתי וחזרתי ועוד פרק ועוד פרק כבר נהיה משעמם לשבת על הספה ולבהות במסך. אז קצת ניגנתי וקצת הכנתי אוכל וקצת הייתי במחשב ופה פייסבוק ושם וואטסאפ ומעבר לזה אני לא מרגישה שהיום קיבל משמעות כלשהו חוץ מעצם העובדה שנרשמתי למרפאה של קופת חולים.
ממש עכשיו כשסיימתי לראות את הפרק השלישי של העונה החדשה של האנטומיה, חבר שלי בא לשבת איתי קצת בסלון ואמר שהוא הולך לשחק קצת במחשב ושאל מה התוכניות שלי בנתיים ואמרתי שאני לא יודעת, שאין לי כח להתחיל משהו באמת וגם אין לי כח ללכת לישון והתחלנו לדבר קצת על כל התקופה הזאת שמתחילה עכשיו. הוא ניסה לעודד ואמר שאני צריכה לנצל את זה טוב גם כדי לנוח אבל יותר כדי להיכנס לשיגרה כלשהי, לעשות גם דברים שכיף וגם לצמצם פערים ולהתחיל ללמור דברים ולהתרענן והוא צודק לחלוטין אבל אני מעצם היותי אני קשה לי עם כל הקטע של הלמידה העצמית והלקרוא לבד וכו', אז גם ממש קשה לי ליישם רק מעצם המחשבה.
זה כאילו פתאום יש יותר מידי זמן ביום. ואני יודעת שיש אנשים, בעיקר אלו שעובדים, שירצו להרוג אותי שאני בכלל מעזה להגיד את המשפט הזה ויתחלפו איתי בשניה! אבל יש לי אשכרה חודשיים וחצי כמעט עד הטיסה ואחרי זה עוד 3 וחצי חודשים של טיולים בחו"ל ופאק, מה אני הולכת לעשות כל הזמן הזה?!
עבר רק יום אחד ואני כמעט מתחרפנת.
איך מצליחים פתאום לשבת על התחת? איך מתחילים להגדיר את עצמך מחדש? מי אני בכלל בלי התפקידים בצבא והחברים שאני רגילה להיות איתם כל יום? כבר שכחתי מה זה...
זה קשה להמציא את עצמך מחדש ואני מוצאת את עצמי בימים האחרונים רק יותר ויותר מתוסכלת במקום יותר ויותר חופשיה ומאושרת.
אני לא בנאדם שיודע להסתדר בלי מסגרת. אני צריכה את הגבולות שלי ואת הסדר יום שלי ואת השיגרה שלי.
חופש זה נחמד אבל אחרי יומיים (שבד"כ מנוצלים לטובת צפייה בסידרה כלשהי אפילו אם ראיתי אותה 80 אלף פעם) הגב כבר מתחיל לכאוב והתחת מתחיל לקבל צורה של הכריות של הספה.
נוסיף על זה גם את כל עניין המשקל והכושר שאם עד עכשיו לפחות זזתי במהלך היום - עכשיו בכלל ניוון כללי.
זה קשה להמציא את עמצך מחדש במיוחד כשכולם מסביבך בשיגרה.
אז יש חגים וזאת נחיתה רכה אבל עוד שניה הם יגמרו ועדיין ישאר לי חודש וחצי להיות בו לבד ולהעסיק את עצמי.
הריי בסופו של דבר מה שיקרה זה שאני אגיע לשבוע שבועיים האחרונים של התקופה הזאת ואצטער על זה שלא עשיתי עם הזמן הזה את מה שרציתי ושבזבזתי אותו על כלום.
בקיצור...זה לא קל למצוא את עצמך מחדש.