סיפור אהבה

הינה הפרק... רק שתדעו, בלעדי רק בשבילכם.

היום הוא ארוך במיוחד, כמעט פי 3  מבד"כ xD

מקווה שתאהבו.

ידעתי שהם יחזרו, וידעתי שבאמת הכול יסתדר.

אבל ידעתי שיש לי עסק לא סגור עם שקד, היא הולכת לשלם, אני לא יודעת מתי, אבל אני אגרום לה לשלם, מתישהו.

נכון שזה בטח נשמע לכם פתטי, אבל כבר נמאס מהדווקא שהיא חייבת לעשות לאחרים תמיד, היא פשוט אכזרית. ומה שהכי קשה לי להבין, למה?.

חוץ מזה, אני לא אתן לה לפגוע ככה באנשים. במיוחד לא במאי.

"מה איתך?" שאלה אותי מאי.

"מה זאת אומרת?"

-"מה איתך ועם דור?" היא שאלה בחוסר סבלנות.

-"רגיל" אמרתי בחיוך, אחד כזה שעולה לי על הפנים בכל פעם כשאני שומעת את השם שלו.

-"רגיל?" היא חזרה אחרי,"תתרגמי לי מזה רגיל".

-"אני מאוהבת"

-"את זה אני יודעת" היא אמרה לי בקריצה, "השאלה איך מתקדם".

-"מאי, בכל פעם כשאני שומעת את השם שלו אני מחייכת, בכל פעם כשאני רואה אותו הלב שלי פועם, אני כל הזמן חושבת עליו".

-"זה טוב. זה טוב" היא אמרה בחיוך.

-"טוב? זה הכי מעולה שיש, אני מאושרת" אמרתי.

-"לפחות אחת מאיתנו" היא אמרה בחיוך עצוב, "אני כ"כ מתגעגעת לעומרי, כ"כ. אני מרגישה... אני פשוט לא יכולה יותר" היא אמרה בוויתור.

-"תלכי אליו".

-"עכשיו?"

-"אני מניחה שבעוד 8 שנים זה יהיה טוב" אמרתי לה בציניות והיא הסתכלה עליי במבט מאיים, "טוב יאללה, תתארגני...בזריזות" חייכתי.

יצאתי מהבית של מאי וסגרתי אחרי את הדלת, פתחתי את השער שהשמיעה חריקות צורמות ויצאתי מהחצר. כ"כ התחשק לי לראות שוב את דור, אני כבר מתגעגעת אליו.

הלכתי לכיוון ביתו של דור, בנתיים חושבת על שקד.

יצא ככה שהגעתי למסקנה שהיא דיי לבד, אין לה אף אחד. נכון שאני לא מצדיקה את המעשים שלה, אבל בכל זאת. אולי אפשר לשנות אותה, אולי אפשר לגרום לה להתנהג אחרת, בעצם, אני בטוחה שזה אפשרי, זה רק דורש מאמץ.

הצבתי את האתגר הזה בפניי, זה יכול להכאיב לי, אבל שווה לנסות, אולי אפילו נהיה חברות, אפילו שניראה לי מישום מה שאני אתייאש דיי מהר.

הגעתי לבית של דור, דפקתי על הדלת וחיכיתי.

מסתבר שאף אחד לא שמע אותי, דפקתי שוב, יותר חזק.

"רק רגע!" צעקה מישהי, לא ניראה לי שזו צליל.

-"שלום" פתחה לי את הדלת אישה שנראית בשנות הארבעים לחייה, בטח אמא של דור, "במה אוכל לעזור לך?" היא שאלה.

-"היי" אמרתי בחיוך נבוך, "דור בבית?".

-"הו לא, אני חושבת שהוא באימון" היא אמרה לאחר שנייה של חשיבה.

-"אימון?"

-"כן, אימון כדורגל" היא אמרה.

-"אוקי, תודה" אמרתי בחיוך והתכוונתי להסתובב ללכת.

-"חכי, תרצי אולי להיכנס לשתות משהו?" היא שאלה.

וואי, אני כ"כ שונאת כשמבוגרים מבקשים שאכנס לשתות משהו. זה כ"כ מביך, ועוד להיות ליד אמא של דור, בלעדיו.

לא ככה ציפיתי שניפגש, תודו שזה קצת מביך.

-"אה..." העמדתי פנים שאני חושבת, בכל זאת, לא נעים לסננן, "לא תודה, אני צריכה להשגיח על אחותי" אמרתי בחיוך.

פאקק, אני כ"כ חסרת טאקט. אני מניחה שאם תחשבו שנייה על המשפט שאמרתי תבינו שעשיתי טעות.

"קפצתי רק להגיד שלום לדור" המשכתי לאחר סדרת פרצופים שאמא שלו עשתה לי וגרמה לי לגחך.

-"בסדר" היא אמרה בחיוך, "להתראות".

"כן, להתראות" מלמלתי לעצמי והסתובבתי לצאת מהחצר.

בואו נגיד, שתכננתי או קיוויתי, שהפגישה שלי עם אמא של דור תהיה קצת יותר חכמה.

מסתבר שזה היה לשווא.

פתחתי את דלת הבית שלי באיטיות ונכנסתי פנימה.

עליתי לחדר שלי ועדן לא הייתה שם, דאגתי. היא ילדה קטנה, אי אפשר לדעת מה קורה איתה ולאן היא הולכת.

הלכתי לחדר של דניאל ולמזלי ראיתי אותה שם, הוא במחשב והיא מתעסקת באיזה חפץ.

-"תודה ים! אני סוגד לך!" הוא אמר כשהסתכל עליי.

-"הא?" הרמתי גבה.

-"תיקחי אותה מפה" הוא אמר, "בבקשה?"

-"עעעדדןןן" אמרתי ורצתי לכיוונה, היא הרימה את ראשה וחייכה אליי חיוך מתוק. חולה עליה.

הרמתי אותה והלכתי לחדר שלי.

הדלקתי את המחשב, פתחתי את ה'צייר' והושבתי אותה על הברכיים שלי.

-"מה לצייר עדן?" שאלתי אותה.

-"פלח!" היא צעקה, הרעידה לי את האוזן.

-"באיזה צבע לצבוע את הפרח?"

-"כתום!" היא צעקה והצביעה על הצבע הכחול.

-"זה כחול" הסברתי לה, "איזה צבע את רוצה, כחול או כתום?" שאלתי.

-"כתוווםםם!!" היא ציוותה.

-"אוקי אוקי, כתום" מלמלתי וצבעתי את הפרח בכתום.

-"עוד פלחים!" היא צעקה לי שוב.

-"דיי עם הפרחים" אמרתי לה.

-"פלחיייייייייייםםםםםםםםםםםםם" היא צעקה והשתוללה.

-"לטייל!, נכון שאת אוהבת לטייל?" שאלתי בתקווה.

-"טיולללללללללללללללללללללללל" היא צעקה.

זהו, זה היה התור של דניאל.

-"דניאל, קח אותה לטיול" אמרתי לו בגיחוך.

-"בבקשה ים, את יותר מסתדרת איתה, היא שונאת אותי" הוא אמר בחצי ייאוש.

נאנחתי.

-"בואי עדן" צעקתי לה וירדתי במדרגות.

-"תודה ים!" דניאל צעק לי מהחדר שלו.

-"טיול, טיול, טיול, טיול!!" היא צעקה ורצה אחריי.

-"בואי" אמרתי לה ויצאתי מהדלת.

לא הייתה לי כוונה להחזיק אותה בידיים, וגם לא רציתי להיתקע עם עגלה, אז יצאנו בלי כלום.

עדן באה אחריי, הולכת הליכה עקומה, כמו איזו שיכורה. מותק שכמותה.

-"עיים" היא אמרה.

-"מה?"

-"עלים" היא אמרה יותר בברור ורצה לעלים שראתה מתחת לעץ.

-"כן-כן" מלמלתי לעצמי, "עלים".

אני ועדן הלכנו לגן השעשועים הקרוב ביותר לבית. אם אפשר לקרוא לו גן שעשועים.

בסה"כ איזו מגלשה כמעט מתפרקת ונדנדות, או לפחות זה מה שהיה שם פעם.

עכשיו יש שם רק מגלשה מסכנה.

ממש לא היה לי כוח להתרחק בשביל איזה גן שעשועים טיפשי.

כמעט הגענו לגן והיה נראה לי שראיתי את דור מרחוק, הוא התקרב יותר ויכולתי בוודאות לראות שזה הוא.

-"דור!" צעקתי לו והרמתי את ידי כדי לנופף לו.

הוא התקדם לעברי בחיוך ענקי.

-"שומע?" שאלתי והוא הנהן.

-"הייתי בבית שלך ואמא שלך אמרה שהיית באימון".

-"דיברת עם אמא שלי?" הוא שאל מופתע.

-"כן" אמרתי, "אתה לא יודע איזה פאדיחות..." גיחכתי.

הוא הסתכל עליי.

-"רואים שהיית באימון" אמרתי פתאום, "גם מריחים" סתמתי את האף.

-"אני חושב שאני אלך להתקלח" הוא אמר.

-"אני חושבת שמאוד כדאי" צחקתי.

-"אז תבואי אליי כשאני אריח יותר טוב?" הוא שאל.

-"בלי ספק" חייכתי אליו, חיוך מאוהב.

-"נשיקה קטנה?" הוא שאל ובלי שעניתי הוא נשק לי על השפתיים.

חייכתי אליו.

התבוננתי בו הולך, מתרחק. כבר התגעגעתי אליו, שוב. רציתי להרגיש עוד פעם את החיבוק שלו, אבל הייתה לי אחות קטנה להשגיח עליה, מה שמזכיר לי.

חייכתי לעצמי והחזרתי את עיניי לתחום "גן השעשועים" והייתי מופתעת כשלא ראיתי את עדן.

חיפשתי אותה עם עיניי שוב ושוב. לא ראיתי אותה.

"עדןן" צעקתי. איזה בושות, לצעוק ככה מול מלא אנשים בפארק.

הלכתי הלוך ושוב בלחץ, איפה היא יכולה להיות?, שוטטתי ברחבי גן השעשועים ולא מצאתי אותה לא מאחורי שיחים, עצים או ספסלים.

הבחנתי באיזו פנייה עם מדרגות, לא חשבתי שעדן יכולה להגיע לשם אבל היה לי מה להפסיד. נכנסתי לפנייה ושמתי לב לשלט שעליו כתוב 'מתחם כלבים'. חשבתי ששמעתי את קולה של עדן.

רצתי לכיוון המתחם וראיתי את שיער בלונדיני, קיוויתי שהוא של עדן, גבעה קטנה הסתירה לי את פניה.

כן, זו היא. רצתי אליה והדבר הראשון שעשיתי זה לצעוק. נכון, צעקתי עליה, מאוד כעסתי. נכון, היא קטנה, נכון שהיא לא מבינה. אבל היא בכל זאת צריכה ללמוד שלא נעלמים ככה.

-"אני מיטערת ים, סיחה" היא אמרה. דיי, חמודה, אי אפשר לכעוס עליה.